הבכורה-יתרונותיה וסכנותיה - פרשת בא

המכה העשירית הייתה הנוראה מכל. מכת בכורות. זעקה מחרישת אוזניים ריחפה על פני כל הארץ. לילה שלם של יגון וצווחות שבר. איזה עונש נורא ומצמרר. מה מסתתר מתחת למעטה הפשטני של המכה הזו?
הבה ונצלול למהות הבכורה. בכור הוא הגדול בבית, החשוב, המעולה, המוביל. מבחינה פנימית, גדלות נפש האדם, היא הבכור. גדלות, פרושה בכורה.

לבכורה, בנפש האדם ישנן שני אפיקי זרימה, ועל כך בקצה המזלג.
ישנו "בכור מצרים", זהו מצב פנימי בנפש, אשר מהותו התמכרות לתענוגים, למילוי יצרים והנאות, לרדיפת כבוד. בכור דטומאה. זו גדלות אשר תכליתה לעבות את מעמדה, כבודה, והישגי החומר השפלים.
המהלך הפחות גרוע, אך גם הוא לא ראוי, זו גדלות דטומאה בעבודת ה', כאשר האדם מחזיק מלימוד תורתו תפילותיו ומצוותיו, וחושב "אין צדיק כמוני, אין חכם כמוני, העולם עומד עלי". זו הבחינה של מצרים בנפש האדם.
"בכור מצרים" היא גדלות שסופה חורבן, מיתה, אבדון, ביזיון. עיין ערך מצרים הפרעונית. ובאשר לנו, עיננו הרואות כיצד אנשים שזוכים לגדלות, בועטים, מעליבים, משפילים, מתעלמים מחסד. סופם בדרך כלל, נפילה איומה. מכת בכורות.

וישנו "בכור ישראל", עליו נאמר "קדש לי כל בכור כל פטר רחם באדם ובבהמה לי הוא". הקב"ה מצווה לקדש את הבכורים ולייחדם "לי" לה'. רוצה לומר, הרגשת הגדלות שיש בך, נועדה לתת את המוטיבציה והעוצמות להשיג עוד אמונה, עוד חיבור לה', עוד אהבת הזולת.
הכיצד? עם ישראל מכונה "יעקב". אותיות "עקב". הפרוש, קטנות והסתגלות לכל מצב, הכנעה לאלוקים ומצוותיו. "עקב" פרושה ויתור, הנמכה עצמית, ענווה כמהות. והקטנה זו היא הגדלות ד'קדושה, היא זו שמדביקה את היהודי לבוראו. משה רבנו אמר "ונחנו מה", העניו באדם, שיא הקטנות, אך "פה אל פה אדבר בו". בן בית של השם יתברך, שיא גדלות!

חז"ל: "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות", מלאכה תכליתה השפעה וחסד לזולת, להפוך אותו למלאך(מ.ל.א.כ/ה), לחשוב ולפעול, למעלה מכל השגה אנושית. הזולת גדול ואתה קטן. צעידה בנתיב של בכורה ד'קדושה, היא בחינת של "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", זו הדרך הנכונה, שיא האמונה, הליכה במדבר, בשממה, בחידלון, אבל אחרי ה'. וזה חיזוק של למעלה מן הדעת. זה שיא האמונה. ולכן כתוב "כל בכוריהם הרגת, ובכורך ישראל גאלת".

בכורת מצרים הטמאה, סופה מיתה והריגה, כי זו דרך של גדלות שסופה אבדון. בכורי ישראל נגאלים, כי הם בדרך האמת והאמונה, של הקטנה עצמית שתכליתה גדלות ודבקות באור האלוקי.
בכור ישראל זה סוג מבחן של הסתרה. כאשר מאבדים טעם בתפילה, או ייסורים באים,או שחסר ממון, זו שעת המבחן האמיתית, האם הוא עובד ה', או עובד את עצמו. אם הוא נשבר, מקטר, נרגן, הוא עובד את עצמו. אם הוא מצליח, בתורה ובתפילה, ונהנה מתענוגי הצלחותיו, הוא עדיין עובד את עצמו וזו בחינה של "בכור מצרים". מדוע? כי הוא מחפש את העינוג העצמי לעצמו, רק לעצמו. פחות חשוב לו נחת הרוח של הבורא. זו בכורה ד'טומאה.

עלינו לפקוח עין חקרנית אל פנימיותנו, ולנסות לאבחן איזו סוג של בכורה אנו מאמצים אל ליבנו בכל מצב ומצב. אשרינו מה טוב חלקנו,כשאנו בכורי ישראל.