חודש טוב ומבורך
בפסוק (משלי ג יז): “דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום”. ובזוהר הקדוש איתא: דרך היינו דרך הסלולה לרבים, ונתיב הוא דרך ליחידים. וכלשונו: ‘נתיב לא ידעו עיט’, שהוא בחינת משה. ומבאר שם: שהנשמות בכללן כיון שטבען הוא ‘רצון לקבל הנאה ותענוג’, לכן זקוקות לקבל, ואינן נשלמות אלא על ידי אור דחסדים, אבל צריך שתהיה שם הארת חכמה גם כן, שהוא אור התגלות אלוקות שמאיר בכלים דקבלה, וזה דרך לרבים. אבל יש נשמות יחידות בהן בבחינת נתיב שהוא דרך של השפעה בלבד, ואינן צריכות לקבל, אלא הולכות בדרך של חסדים מכוסים באמונה למעלה מהדעת, ושמחות בדרך הזאת, ויש להן סיפוק מלא. וזהו ביאור הפסוק הנ”ל, ‘דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום’, שבדרכי התורה שהם סלולות לרבים צריך שתהיה מורגשת הנעימות המתלבשת בכלים דקבלה דווקא. ונתיבותיה – דרך הנתיב לנשמות היחידות, אשר הן יכולות להשתלם בבחינת ההשפעה בלבד, להן דווקא שלום, שיש להן שלימות בדרך הזו. והוא בחינת משה המכונה “עיט”, דמשה נקרא רעיא מהימנא, פירוש: שהנהיג בדרך של אמונה וחסדים מכוסים. וע”כ כתיב “לא ידעו” דידיעה נק’ זיווג להמשכת אור החכמה בכלים דקבלה, כמ”ש “והאדם ידע את חוה”, ורצ”ל אשר בבחינת משה אין נוהג זיווג וידיעה, אלא אמונה וחסדים. וז”פ הפסוק “הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה”, אשר מציין ב’ סוגי הנשמות הנ”ל.
והנה חנוכה הוא בחינת חנו-כה שמורה על חנייה, שזה אמצע הדרך, ועדיין אינו המטרה שבבריאה, ונקרא תיקון כלים דהשפעה, היות בחינת היונים שבגופו של האדם, נלחמים נגד הכלים דרצונות דהשפעה, והקב”ה עשה נס בימים ההם, שיוכלו לכוון עמ”נ להשפיע במעשים דהשפעה עכ”פ. ואנו מבקשים שיהיה גם בזמן הזה, שיוכל האדם לעשות מעשים דהשפעה, ולכוון בהם שיהיה באמת מטעם אהבת הזולת והשי”ת. ומ”מ אין זה אלא חנייה, כיון שהמטרה היא – שיתגלה האור בכלים דקבלה, והיינו שבעיקר אנו מתייחסים לענין הדרך, ולא לענין הנתיב, דמבחינת הכלל – חנוכה אינו השלימות וסוף הדרך, דכלל הנשמות צריכות להשתלם ולהגיע לבחינת חסדים מגולים בהארת חכמה. וע”כ ענין דחנוכה מרמז על בחינת בינה, וכדכתב האר”י הקדוש: דחנוכה הוא בגימטריא 89, והוי”ה דס”ג עם הוי”ה רגילה נמצא ג”כ במספר 89, לומר שחנוכה הוא בחינת בינה שהוא בחינת ‘כי חפץ חסד הוא’, שע”ז היה הנס של חנוכה. וע”ז מרמז גם חנו-כה, דאומר הזוה”ק כה היא מלכות שמים שהיא בחינת אמונה וחסדים, כמ”ש “כה אמר ה'”, ד-כה הוא לשון נסתר בניגוד ל-זה. נמצא שהחנייה הכללית צריכה להיות בבחינת אמונה והשפעה.
ויום שמיני נקרא “זאת חנוכה”. ע”ש הכתוב ‘זאת חנוכת המזבח’, והוא עצם החנוכה. דהנה בזוה”ק כתב בכמה מקומות ד‘זאת’ היא מדרגת האמונה, שהיא מלכות שמים. [דזה מורה אגילוי שהוא בחינת זעיר אנפין, וע”כ כתוב ‘זה קלי ואנווהו’ ‘הנה אלוקינו זה’ ד-זה הוא לשון נוכח המורה על גילוי]. וידוע דאותיות ז’ וא’ הם בגימטריא 8 לרמז על יום השמיני, ואות ת’ מרמזת על בחינת המלכות, וכפי שאיתא בזוהר, שהאותיות נחלקות לג’, דמא’ עד ט’ הם יחידות, שזהו בינה. ומי’ עד צ’ עשּׂרות, שזה ז”א. ומק’ עד ת’ שהם מאות, שזה המלכות (הממשיכה את אור הג”ר, וע”כ נחשבת למאות מצד ערך ההפכי בין כלים לאורות). נמצא שאות הת’ היא בחינתה עצמה דמלכות, הנקראת ‘מלכות דמלכות’. ולפי זה יש לומר שבחינת הת’ שהוא המלכות, היא משתלמת ביום השמיני, שהוא בחי’ בינה, בדרך שלמעלה מהדעת – האמונה, הנקראת חסדים מכוסים כנ”ל. והגם דאין זה שלימות המטרה אלא בחינת חנייה כנ”ל, כיון שהדרך הכללית הוא בדרכי נועם כמבואר, שהוא נעימות דשפע התגלות אור ה’ בכלים דקבלה, אבל עכ”פ לגבינו עדיין זוהי המטרה שאנו שואפים אליה, דכל אחד מסתכל על המטרה לפי מה שחסר לו, ומהי המדרגה הבאה שצריך לבוא אליה. וכיון שאנו עדיין לא זכינו לבוא למצב ד’הלומד תורה לשמה’, דהיינו שה’תורה מלשון הוראה’ שמורה בחינת הדבקות בה’, בחינת “מה הוא רחום אף אתה רחום”, לבוא למצב שאוהבים איש את חבירו, שעל ידי כן יכולים להגיע לבחינת מעשים דהשפעה באמת, ע”כ אנו צריכים לנס שהוא למעלה מהטבע, דכן מורה לשון נס שהוא התרוממות, והיינו שרק הקב”ה יכול להרים את האדם למעלה מטבעו. וכן אנו אומרים בתפלת ועל הניסים: ‘מסרת גיבורים ביד חלשים’, – גיבורים היינו הרצונות דקבלה, דבזמן שהאדם הולך בדרך של אהבה עצמית, אזי יש לו הכח לדברים עצומים כדי לספק את הצריך לו, משא”כ בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך של אהבת הזולת, שזה למעלה מהדעת שלו, אזי רואה שפתאום תשּׁ כוחו. נמצא, מסר הקב”ה גיבורים ביד חלשים, היינו שהרצון לקבל יהיה משועבד להרצון להשפיע, (וכפי שמוסיף שם ו’טמאים ביד טהורים’ ‘רשעים ביד צדיקים’ על זה הדרך), והכל ע”י הקב”ה כמבואר. אלא שתפקיד האדם מצד עצמו, לתת את היגיעה, דאם אינו נותן יגיעה, אינו יכול לבוא למצב של השתוקקות, ואין לו שום חסרון וכלים על הדבר. נמצא שלא די במה שיודע ש’אלמלא הקב”ה עוזרו אינו יכול לו’, דעדיין אין לו כלי, אבל אם מתאמץ בג’ המישורים: בין אדם לחברו, בין אדם לרבו, ובין אדם למקום, שאז מעמיד את הזולת במרכז, ולא את עצמו, בזה יהיה כלי לעזרת ה’.
ואפשר לבאר עוד הפסוק: ‘השיבינו ה’ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם’. דבכדי שנוכל להגיע לתיקון שלנו, אם בבחינת נתיב או בבחינת דרך כנ”ל, צריך לישועת ה’. והנה במצב קדמון הנשמה היתה בחינת אלקות, ורק אח”כ נתחלקה מן האלוקות להיות נפרדת, מחמת טבע הרצון לקבל שנטבע בה, וע”ז אנו מבקשים גם לאחר זה, שיחדש ימינו כמו שהיה במצב הדבקות בהבורא בחינה אחת, שהיה שולט הרצון להשפיע בלבד, ושישווה הצורה כמקדם.
וככלל יש לשאול: האם הנשמות שבבחינת נתיב, אינן צריכות לבחינת הדרך דמטרת הבריאה. הלא מטרת הבריאה היא היופי האמיתי של הבריאה, כפי שאומר הפסוק (ישעיהו לג יז) ‘מלך ביופיו תחזינה עיניך’, דכל מקום שכתוב בו יופי הוא ענין התגלות אלוקות – אור החכמה, שזהו היופי האמיתי!? וכפי המובא בזוה”ק יש לבאר, דאלו הנשמות דבחינת נתיב, זהו רק בשיתא אלפי שנין, דאליבא דאמת הן שייכות לבחינת ג”ר דחכמה [שזה ג”ר דאבא ואמא הפנימייים], אשר אינם יכולים להתגלות בשיתא אלפי שנין, דעל אור גדול זה דהתגלות ה’ א”א לכוון עמ”נ להשפיע, ומחמת התגלותו ארע ענין שבירת הכלים בעולם הנקודים. אלא בכדי שנשמות אלו לא תישארנה בחסרון קיבלו התיקון דבחינת כי חפץ חסד, וזהו שלימותם. ועליהם כתוב ‘נתיב לא ידעו עיט, וביאר בזוה”ק דקאי על נשמת משה רבינו (עיין בהקדמת ספר הזוהר אות פ”ט וכן אות ש”ח). וכן הוא בדוד המלך שלקח את בת שבע כי היא היתה מיועדת עבורו, דאוריה החיתי ששמו מורה על אור-יה, לא היה לו שום שייכות לבת שבע, כיון שהוא בחינת נשמות הנתיב, שזה ענין כי חפץ חסד הוא, משא”כ בת שבע שהיא בחינת מלכות, שהם כלים דקבלה, אלא שהיה צריך להיות עמה בכדי שנשמת בת שבע תתמתק בנשמת אוריה, שזה בסוד שיתוף מידת הרחמים בדין. אבל דוד שהוא בחינת מלכות, שזה אותה בחינה דבת שבע, הוא היה לו ענין עמה, וזהו שאמרו (שבת נה: ועי’ זהר ב קז.) ‘כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה’. ואומר הזוה”ק “כד תאב לדידיה תאב”, ודו”ק (הקדמת ספר הזוהר אות קל”ב – קל”ג).
* * *
[בזאת חנוכה היה כ”ק הרבי זצוק”ל שר את פרק מ”ה שבתהלים ‘למנצח על השושנים’ בניגון שחיבר רבינו בעל “הסולם”, והיה אומר שאת כל המזמור הזה קשה להבין, חוץ מן הפסוק: “רחש ליבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך”, דקל להבינו, אבל קשה לקיים. זכורני שכאשר היו שרים זאת, הרגישו באויר את הסתתרות המלך בתוך פסוקי המזמור].
בפסוק (תהילים מה יא) ‘שמעי בת וראי והטי אזנך, ושכחי עמך ובית אביך. ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך והשתחוי לו’. בפשטות יש ללמוד שהנשמה אשר נקראת בת, היא תשמע, וכלשון חכמים (הובא ברש”י שמות כא ו) “אוזן ששמעה על הר סיני”. וכך היא תראה, כמ”ש (שמות כ טו) “וכל העם רואים את הקולות”, דשמיעה וראיה מורות על השּׂגה ותפיסה באור התורה. והיינו שהנשמה צריכה שהשמיעה והראיה הזאת יביאו אותה לשחכי עמך ובית אביך. עמך ובית אביך זוהי הסיבה הראשונה שממנה נולד, מלבד הנשמה, דהיינו הטבע – שהכל מרוכז בתוך תועלת עצמו, וזה צריך לשכוח. ואז ויתאו המלך יפיך, שזה היופי האמיתי בבריאה. ובמדרש מביאו על אברהם אבינו בפרשת לך לך (בראשית יב).
ולדרך הזוה”ק יש לפרש: שמעי בת וראי שאמר קודם שמיעה ואח”כ ראיה, לרמז שכל המוחין שמתגלגלים בנשמות הוא רק בינה השבה להיות חכמה, וזהו שמעי בחינת אוזן שנקרא בינה, וראי זה חכמה, והיינו שהראיה מתגלה בכלי של השמיעה. ולפי מה שביאר הרבי זצ”ל במאמרים תשמ”ז בזמר ‘מעוז צור’ “בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים”, שכל ההתגלות של אור החכמה זה דווקא בכלים דבינה, שנקראת בחינת כי חפץ חסד הוא, ודוקא בינה דחכמה, ולא חכמה דחכמה, שהכל בכלים דהשפעה. והוסיף הכתוב לומר: והטי אוזנך, ויש לפרש דהטי מלשון לכופף, והיינו שלא יהיה החכמה מתקבלת מלמעלה למטה בתכלית הגובה, בבחינת ג”ר דחכמה, אלא להטות שיהיה רק בבחינת ו”ק דחכמה. ושכחי עמך ובית אביך, שצריך לשכוח את הכלים דקבלה, ואז ויתאו המלך יפיך שהקב”ה מתאוה ליופי הזה, שהגם שמתגלה אור אלקות, מ”מ התחתון מתאפק וחוסם עצמו שהכל יהיה רק בכלים דבינה, וממטה למעלה, “כי הוא אדוניך והשתחוי לו” שהוא ענין ההטיה. ויתכן שזה רצה לומר בהמשך המזמור (שם יד) ‘כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה’. ורצה לומר דכבוד ה’ מתגלה רק דווקא בכלים הפנימיים, שהם כלים דבינה, ואמר, שהלבושים, דהיינו הכלים שמקבל, נקראים זהב שהוא מלשון זה-הב שמורה על כלים דקבלה, ועכ”פ צריך שיהיה משבצות, היינו, בגשמיות בגד משובץ היינו שיש קטעים צבועים ויש קטעים שאינם צבועים, אבל בגד שצבוע כולו באופן אחיד אינו נקרא משובץ. נמשל: לבוש משבצות הוא אשר הכלי מחלק את קבלתו, ומקבל רק חלק מן האור המתגלה אליו, וחלק אינו מקבל. והיינו, שלא יקבל הכל זהב, שאז זה בחינת ג”ר דחכמה המאיר בכלים דקבלה, והדרך הנכונה היא שמעי בת כנ”ל.
סבלנות הוא מלשון לסבול, דככל שהאדם יותר גדול, היינו שיכול לסבול יותר. משא”כ הקטן צריך לקבל תיכף ואינו יכול לחכות ולסבול. ובעל “הסולם” בספרו ‘אור הבהיר’ (ערך ביטחון) ביאר, שסוחר גדול פירושו, שיכול לחכות הרבה ולתת בהקפה, אבל סוחר קטן צריך לקבל התשלום מיד, ואינו יכול לסחור בעסקים גדולים. דגדלותו של הסוחר נאמדת באריכות הזמן שהוא יכול להמתין. והנמשל ברוחניות: דבכדי שהאדם יגיע למצב שזוכה לאור ה’, צריך הוא ליגיעה רבה, וא”כ הוא בגשמיות, כ”ש ברוחניות, ובזה יכולים לזכות רק יחידי סגולה שיש להם הכח לסבול יותר ולחכות עד שהכלי יושלם והקב”ה ישפיע בתוכו. [ידוע שבאנטוורפן שבבלגיה ישנו מסחר גדול של יהלומים, והיה מעשה שכל הסוחרים קנו הרבה יהלומים, ונפל השער וירד ערכו של היהלום והפסידו הון רב, עד שהגיע אחד מהסוחרים הגדולים וקנה את כל היהלומים שלהם שערכם ירד, ובכך הצילם. ומכיון שהיה סוחר גדול, הוא יכל לחכות עם כל הסחורה כמה שנים, ואח”כ מכר אותם והרויח מאות רבות של אחוזים].
מספרים שבקוצק היה פחד גדול מהרבי, וחושבני שאם ילד היה נכנס, לא היה מפחד כלל, דהיו צריכים להכנה עמוקה בשביל הפחד הזה, שהם השיגו שהוא אדם ששכינה מדברת מתוך גרונו, מרוב חיבורו ודביקותו בה’ יתברך.
הרבי מקוצק כשהיה מגיע לפסוק “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט יח), היה אומר בלשון תמיה “כמוך”?! ולא הבין כלל האיך אדם אוהב את עצמו. וכעין דאי’ בזוה”ק ‘הקב”ה שונא את הגופים’. והוא שּׁשּׂנא את עצמו, דהיינו את הרצון לקבל שלו, רק הוא יכל לומר כזאת.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
מכתב שכתב מורינו הרב שליט”א לישיבת חברים כללית
יום א’ דחנוכה תשנ”ח
צריכים אנו לתת תשומת לב גדולה יותר לענין אהבת חברים, דהוא כל היסוד הטוב הנאמן אשר מסוגל למבחן בכל עת. דהנה אור החנוכה הוא אור התגלות ה’ אשר מתגלה לעבדיו, אלו המתאמצים להביט על יופיו הפנימי של החבר, אלו המתאמצים להתעלם מחסרונותחיצוניים שוליים, ועוסקים בהשפעה לחבר. כי חנוכה הוא בסימן כלים דהשפעה בלבד, ככתוב “לראותם בלבד ולא להשתמש בהם”, אשר זה מרמז על אי השתמשות בכלים דקבלה, אלא כלים דהשפעה בלבד. אם כן כיון שהמשמעות של חנוכה השפעה, עלינו להתחזק בכך ביתר שאת, קודם כל במישור שבין אדם לחבירו.
והנה יש קודם כל להבין דבר אחד עיקרי, אשר העשיה למען החבר אינה צומחת מעצמה, אלא צומחת לאחר הכנה מוקדמת באדם. וההכנה היא להתבונן בחשיבותו של החבר. לפיכך צריך כל אחד מאיתנו לעשות לו זמן קבוע מידי יום, להתבונן במעלותיו של החבר. אפשר גם לרשום בפועל במחברת. אבל העיקר – שיהיה זמן קבוע מידי יום, שמוקדש להתבוננות במעלות החבר. ועי”כ יכולים לאט לאט לבוא למה שכותב: מחויב כל תלמיד להרגיש עצמו שהוא הקטן שבכל החברים, ואז יוכל לקבל הערכת התרוממות מכולם, כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו, ומכש”כ שיתפעל מדבריו, ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול. וכו’ מחוייב כל תלמיד להרים מעלת כל חבר ולחבבו כאילו היה גדול הדור.
ומזה נגזר שאסור לחשוב מחשבות שליליות על החבר, ממש כמו שאסור לחשוב מחשבות שליליות על הבורא, כי כל מה שמחוץ לאדם הוא צריך להעריך, ורק על עצמו לעשות ביקורת. אשר ע”כ ברגע שבאה לאדם מחשבה שלילית על החבר, תיכף יפנה אותה כלפי עצמו, ויבדוק מיד – האם הוא נקי מאותו דבר שבו מקפיד על החבר. וכאשר נדמה לאדם שהחבר לא בסדר כלפיו, יבין לאלתר שהוא לא בסדר כלפי החבר, כי “כמים הפנים אל פנים”, דכפי שנדמה בעיניו חבירו כלפיו, הרי זה משום שכך הוא כלפי חבירו. ודו”ק בדבר כי אמת הוא.
אבל בל יחשבו החברים שדרך זו סוגה בשושנים, רק צריכים לצפות, שדוקא משום שהאדם רוצה לראות מעלות החבר ולבוא לאהבתו, דוקא משום כך הגוף מתחיל להראות את חסרונותיו של החבר. וצריך להתכונן למלחמה, כמו חיל ותיק בשדה הקרב, אשר מכין את עצמו מכל הבחינות למערכה. ע”כ האדם החכם לא יאמין למה שגופו מראה לו חסרונות בשני, אלא יאמין שההפך הוא הנכון. ורק משום שרוצה לבוא לאהבת הזולת, מתחכם הגוף כנגדו, להראות לו ההפך מן הנכון. והגם שהגוף מראה לאדם בעליל במאה אחוזים של בהירות שהחבר אינו מתנהג כראוי – לא יקבל דבריו, אלא ילך למעלה מהגיונו של הגוף, על אפו ועל חמתו, בכדי לעשות רצון ה’.
וזהו ענין נס החנוכה אשר מהותו בנין כלים דהשפעה באדם. ומרוב שנתרגלנו בשיגרא דלישנא במושג זה של כלים דהשפעה, אולי שכחנו שמשמעותו היא פשוטה ויום יומית – אהבת החבר. ומקוים אנו שכפי שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם, כך יעשה גם לנו את הנס הזה, וימסור את האהבה העצמית שלנו ביד אהבת הזולת, דהיינו שאהבת הזולת תיגבר ותישלוט, ועי”כ ישוב השי”ת לשרות בינינו. דכאשר יש אחדות ותמימות דעים למטה, אזי הקב”ה שמח להתגלות בתוכינו, כי יש השתוות הצורה, בבחינת “מה אני בחינם אף אתם בחינם”. דהיינו מה הקב”ה אוהבינו אהבת חינם, כלך גם אנו צריכים לאהוב את השני אהבת חינם, מתוך התבוננות ביפי מעלות נפשו. ודרך אחרת אין.
בברכת חג שמח
אברהם מרדכי גוטליב
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
שאלות ותשובות בעניני עבודת ה’, פנימיות התורה ואהבת הזולת עפ”י דרך רבותינו הקדושים:
הנושא: האכילה בעבודת ה’
שאלה: מהו היחס של רבותינו לענין צומות וסיגופים? ומה שייכות יש בין ענין אכילה בכלל לבין עבודת ה’ של האדם?
תשובה: דעת רבותינו בענין סיגופים היתה שלילית. וכך כותב רבינו בעה”ס זי”ע בהקדמה לתע”ס (אות י”א): “אנו מוצאים ורואים בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו את דרכה של תורה יותר מחכמי המשנה, כי אמרו “לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה ומתוך שלא לשמה בא לשמה”, והיינו, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב, הרי שהמציאו לנו ענין חדש במקום הסיגופים המובאים במשנה אבות הנ”ל, שהוא “המאור שבתורה”, שיש בו די כח להחזירו למוטב ולהביאהו לעסק התורה והמצות לשמה, שהרי לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק בתורה ומצות בלבד, מספיק לו אותו המאור המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצות בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא “לשמה”.
עוד כתב רבינו זי”ע (פרי חכם ח”ב עמ’ ע”ה): “אומר אני, שאין אתה צריך לסגופים, ואין אתה צריך לתקן את החיצוניות. ומי למד אותך תורה חדשה זו? אין זה כי אם שאינך דבוק עמי כמקדם, ועל כן אתה שומר כרמים זרים. דע, כי אין לך עוד ידיד נאמן בכל עולמך. ואני איעצך, שלא תתקן כלל את החיצוניות שלך, אלא רק את הפנימיות שלך. כי רק הפנימיות שלך עומדת לקבל תקון. ועיקר מה שהפנימיות מתקלקלת מחמת ריבוי החטאים, הוא הזוהמא, וסימנו הוא – הישות והגאות. והזוהמא הזאת, אינה מתיראת מפני כל מיני הסגופים שבעולם. ואדרבה היא אוהבת אותם, מחמת שהישות והגאות מתרבים ומתחזקים על ידי הסגופים. אולם אם אתה רוצה למרק החטאים ממך, יש לך לעסוק בבטול הישות, במקום הסגופים. דהיינו, שתרגיש בעצמך, שאתה השפל והגרוע ביותר מכל באי העולם”. עכ”ל.
רואים אנו מן הדברים הללו, שאין מקום כלל לסיגופים, דעל ידיהם מתגדל הרצון לקבל של האדם, דמרגיש עצמו מורם מעם, ומרגיש שמגיע לו על ידי הבורא כל הטוב שבעולם, כי בשבילו נברא העולם. אלא להפך – שמעתי מאדמו”ר הרב”ש זי”ע כך: “מי שהולך בדרך של אאמו”ר זצ”ל צריך עצבים חזקים, וע”כ חייב לאכול טוב, ללא דיאטות וצומות”.
אבל בודאי שיש עבודה רבה בענין האכילה של האדם:
א) האם אוכל באמת אוכל בריא, ובכמות נכונה, ובזמן נכון? כי הרצון לקבל מושך את האדם שיאכל מה שטעים, וכמה שיותר. אבל אם האדם מאמין שגופו אינו שייך לו כלל ועיקר, אלא להקב”ה, וניתן לו ע”י הקב”ה למען יקיים עמו את התו”מ, ע”כ חייב לתחזק אותו בצורה הטובה ביותר. קרי – לאכול מה שבריא, לאכול כמות נכונה, ובזמן הנכון.
ב) במה מרוכזת מחשבתו של האדם בזמן האכילה, האם היא מרוכזת בהשי”ת, ובמטרת האכילה, שהיא בעצם כדי להחזיק את גופו ותו לא, או שמרוכזת בתענוג שבאכילה? צריך האדם להכריח את עצמו לחשוב על הבורא, גם בזמן האכילה, ד”במקום שאדם חושב שם הוא נמצא”. אם האדם חושב על הטחינה והעוף, הרי שהוא נמצא בתוך הטחינה והעוף… ואם הוא חושב על הבורא שברא לו טבע שירצה לאכול, ובמה בעצם מיוחדת אכילת אדם מאכילת בהמה, אזי הוא דבוק בהבורא ית’.
ובספרים הקדושים מובא ענין של ברורי הניצוצין הנמצאים באוכל. ופירוש הדברים הוא כך: בכל מאכל יש אור מסוים של חיות, ואם האדם מקבלו לתועלת עצמו, נמצא שהאור הזה מתקבל בכלים הבהמיים, ואם מקבלו עמ”נ לקיים את גופו בלבד לעבודת השי”ת, הריהו משתמש בניצוצין הללו לתפקידם האמיתי, ומספחם לקדושה.
וכך כותב רבינו בעה”ס זי”ע (“שמעתי” מאמר קפ”ח): “סעודת שבת ויו”ט ענינה – שע”י התענוגים הגשמיים, בדרך ענף ושורש מעוררים את התענוגים הרוחניים, שהוא מעין עוה”ב. ובודאי שלטעימת טעם מעין העוה”ב צריכין הכנה יתירה בששת ימי המעשה. וכפי שיעור הכנתו, כך שיעור הרגשתו. ובלי שום הכנה נכונה להמשיך את טעם שבת הרוחני אז נעשה להפך – שע”י התענוגים הגשמיים הוא נעשה יותר גרוע, שאחר סעודת גשמיות נמשכים רק לשינה ולא יותר. נמצא, שאכילתו הורידה אותו למטה. וצריכין להתאמצות יתירה, שע”י התענוגים הגשמיים יבואו לרוחניות”. עכ”ל.
נמצא, שיש לאדם מקום עבודה, גם אם אינו עושה צומות. וצריך לעשות על עצמו ביקורת מידי יום ביומו, אם מצליח להכריח את גופו להכנע להשי”ת, בעניני האכילה או לא. הקב”ה יעזור שנוכל להתנהג כיהודים גם בעניני האכילה.
