בס”ד
כתוב, (בראשית כ”א, א-ג, ו) “השם פקד את שרה כאשר אמר ויעש השם לשרה כאשר דיבר. ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו למועד אשר דיבר אותו אלוקים. ויקרא אברהם בשם בנו הנולד לו אשר ילדה שרה יצחק… ותאמר שרה צחוק עשה לי אלוקים כל השומע יצחק לי“.
הדברים האלו, בחינת הנשמה של יצחק – זה נמשך מבחינת קו שמאל, שהוא גדלות אור החכמה, אור השם. הזוהר הקדוש אומר שהשם יצחק מורה על שלימות – מה שיהיה לעתיד לבוא, שהצדיקים שיזכו לאור היותר שלם יתמלאו צחוק שמחה וחדוה, ועל הנקודה הזאת מרמז השם יצחק. אנחנו יודעים שהתרי”ג מצוות מתחלקות לתרי”ג עיטין ותרי”ג פקודין, וכל זמן שהאדם לא מתוקן צריך את התרי”ג מצוות בתור עיטין, בתור עצות לתקן את עצמו, לעבור מקבלה להשפעה, מכפירה לאמונה. לאחר שהאדם זכה לתקן את הכלים שלו, דהיינו את הרצונות שלו, אז הוא זוכה להשיג את התרי”ג מצוות בבחינת פקודין, מה זה פקודין? אומר בעל הסולם שבכל מצוה ומצוה מופקד אור אלוקות אחר, כמו פקדון – מפקד – פקיד, ואלו הראויים יכולים להשיג את הפקדון הזה. זה מופקד שם כאילו המצוה בעצמה היא מעלימה את אור השם ומתגלה רק לאלו הזכאים שזככו את עצמם וטיהרו וניקו את הזוהמה של הרצון לקבל. לכן כתוב: “והשם פקד את שרה“, פקד זה מלשון פיקדון, מרמז על הנשמה של יצחק עצמה שהיא לא באה מצד תרי”ג עיטין אלא מצד תרי”ג פקודין, שהוא אור החכמה, אור דמטרת הבריאה, הוא האור שבשבילו ברא הקב”ה את כל הבריאה הזאת להיטיב לנבראיו, כדי שתתגלה גדלות השם, גדלות המלך – ועל זה מורה השם יצחק.
כתוב, “ותאמר שרה צחוק עשה לי אלוקים כל השומע יצחק”. בפשטות, מה בעצם שרה רצתה כאן? מה זה צחוק? האם זה מבחינה שלילית או שזה מבחינה חיובית? כל השומע יצחק – זה ענין שלילי, שיצחקו ממני שלא יאמינו, או שהפשט הוא חיובי?! לפי מה שהסברנו, אז הפשט הוא חיובי, אבל לפי הפשט הרגיל זה לכאורה פשט שלילי, כאילו שהקב”ה עשה ממני צחוק, כל מי שישמע מזה יצחק ממני, שאנשים לא יאמינו לזה שאברהם בן מאה שנה, את זה כבר הסברנו שאדם שהולך בדרך עבדות השם קשה לו להאמין שיוולד ממנו איזה בן, שיצא ממנו איזה פירות – זה מהצד השלילי, זה מה ששרנו, חצי מהשיר זה בתוך הדעת וחצי מהשיר זה למעלה מהדעת. החצי הראשון ששרים: והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו – זה בתוך הדעת. זאת אומרת, בתוך הדעת האדם רואה שבכל דור ודור, בכל מצב ומצב קמים עליו תאוות שונות ומשונות שזה נקרא הגויים שבאדם, ורוצים להרוג את בחינת היהודי שבאדם, את זה רואים בתוך הדעת לא צריך להאמין בזה, אבל החצי השני – זה כבר למעלה מהדעת: והקב”ה מצילנו מידם, זה כבר למעלה מהדעת. וכי אנו יכולים לומר שהקב”ה הציל אותנו מכל התאוות שיש לנו, מכל הגוים שיש בנו? וכי אנו יכולים לומר שהקב”ה הציל אותנו מהרצון לקבל שלנו? הרי זה לא נכון. אם משתמשים בזה בתור תפילה שאנו מתפללים שהקב”ה יצילנו מידם – אז בסדר, אבל לא כתוב והקב”ה יצילנו מידם, כתוב הקב”ה מצילנו מידם, זאת אומרת שהוא פועל עכשיו בהווה להציל אותנו, ואנחנו לא רואים את זה בכלל, רואים שהאדם נכשל בכל יום.
אלא שכאן צריך להשתמש בענין שלמעלה מהדעת, כפי שהרבי זצ”ל מביא במאמר “אמונת רבו”, שהאדם צריך להאמין, זה מה שהרבי זצ”ל שמע מבעל הסולם, שהאדם צריך להאמין מה שרבו אומר לו: שהקב”ה טוב ומטיב ופועל את המצב שלו בתכלית השלימות, ולא יכול להיות מצב יותר שלם מהמצב שלו. זאת אומרת, למרות שבתוך הדעת האדם רואה שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, הקב”ה מצילנו מידם זה הוא לא רואה, מכל מקום צריך להאמין שהקב”ה מציל אותו, איך הוא מציל אותו ואיך הוא פועל לגביו בתכלית השלימות – הוא צריך להאמין שזה כך, אבל בתוך הדעת לא רואים את זה. כך גם פה במעשה הזה של אברהם ושרה, ששרה אמרה איך יכול להיות שיוולד לנו בן בגיל כזה וכו’ וכו’? איך יתכן שיוולד לנו בן? הוא אומר בפרשה הקודמת היפלא מהשם דבר? האם יכול להיות שיש איזה דבר שהקב”ה אינו יכול לעשות? הקב”ה יכול לפעול את כל הפעולות, זאת אומרת, שלמרות שאצל עובד השם, אחרי שהוא עשה את כל הפעולות והתחבולות והקונצים והקנסות והסיגופים והתפילות, מה שהוא יכול לעשות, והוא לא רואה שהוא זז משהו, בכל אופן צריך להאמין שהקב”ה: א) שהוא מנהיג אותו בהווה בתכלית השלימות, וזו השלימות שלו, כפי שהוא עכשיו צריך לשמוח בזה ב) שהקב”ה מביא אותו למצב של פירות לא רק בבחינת תרי”ג עיטין אלא אפילו בבחינת תרי”ג פקודין.
זה הפשט: “צחוק עשה לי אלוקים כל השומע לי יצחק”, על דרך החיוב זו בחינה של אור החכמה, של גילוי המלך. אור דחסדים זה נקרא – תענוג בשימוש המלך, ואור דחכמה זה נקרא – גילוי המלך בעצמו, וזה תרי”ג פקודין זה הפשט: “והשם פקד את שרה“. גם המושג של שרה בעצמו אפשר לפרש בשני אופנים הפוכים, אם אומרים שרה עם שׂין – אז זה מלשון שר וגדול, זה גדלות, אבל בעל הסולם כותב בכמה מקומות ש – ס, ו – שׂ מתחלפים, אז זה כמו שרה עם ס’ ואז זה נקרא שהוא סר – דהיינו מסתלק, מלשון סורו, כלומר תסתלקו מפה. אלו שני הופכים שבתוך הדעת, כאילו האדם רואה שהקב”ה סר ממנו, ולמעלה מהדעת הוא צריך להאמין שהקב”ה מטפל בו בתכלית השלימות, בתכלית האהבה ותשומת הלב ומביא אותו לגמר התיקון שלו. מתי ואיך? זה הקב”ה יודע, אבל האדם צריך להאמין שכך הוא.
בהשם שרה יש שני הופכים הפוכים לגמרי. שרה – זה מלשון גדלות, שהאדם זוכה לגדלות השם, אבל גם שם בו במקום של גדלות השם יש שרה עם סמך, כמו שכתוב (במדבר ט”ז, כ”ו): “סורו נא מאהלי האנשים הרשעים האלה”, שהקב”ה כאילו מסולק ממנו זה הכלי וזה האור. גם כאן כתוב (בראשית כ”א ה): “ואברהם בן מאת שנה (מאה שנה) ביוולד לו את יצחק בנו”, גם כאן הזוהר הקדוש לומד שני הופכים במילה מאה, מלשון מה שהוא מאה, מה – זה מורה על סתימה, שהאדם לא יודע שום דבר אז הוא שואל מה, אל תקרי מה אלא מאה, זה גם שני הופכים, כשהאדם לא יודע מה איתו זה נקרא מה, מכניסים לזה א שנקרא: אלופו של עולם אז נהיה מהמה – מאה. זה קשה לקבל ולהבין את זה, אבל ההצלחה של האדם היא דוקא בזמן של למעלה מהדעת, זאת אומרת שהחצי הראשון זה בתוך הדעת – מה שכתוב בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו את זה רואים, לא צריכים להאמין בזה שהקב”ה מצילנו מידם. גם השיר הזה ששרנו, ידיד נפש, אז גם כאן כתוב, וחוסה נא ואל נא תתעלם, מההן אתה שומע לאו ומהלאו אתה שומע הן, זאת אומרת העובד השם יש לו מחשבות כאילו הקב”ה מתעלם ממנו, אז הוא אומר וחוסה נא ואל תתעלם, למה אתה מתעלם ממני? אלא כמו שאמרתי צריך להאמין למעלה מהדעת שלמרות שהאדם רואה שהמצב שלו מקולקל צריך להאמין שבקילקול הזה יש שלימות וזה נקרא שהקב”ה מצילנו מידם.
בעל הסולם אומר שבכל מקום שכתוב המושג של עשיה זה מורה על אמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת שיש כאן עשיה לבד, פעולה לבד בלי שום שכל והרגשה. למשל, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. אומר בעל הסולם: מה זה עשה מצוה אחת? עשה – זה דבר שיש בו רק עשיה, בלי הרגשה, בלי טעם, בלי שכל, רק פעולה לבד. לפעמים הפעולה יכולה להיות במחשבה גם כן, אבל אם אדם חושב מחשבה שהוא לא מבין את הטעם שלה זה גם נקרא עשיה. עשיה זה לא נקרא שאני לוקח פטיש ודופק, גם מחשבה – אם אני חושב שהקב”ה טוב ומטיב וזה אצלי למעלה מהדעת זה גם נקרא עשיה, זה מה שכתוב “צחוק עשה לי אלוקים“, כל ההתגלות של הצחוק שהזוהר הקדוש אומר שכאן מונח כמו שאומרים הבכח, הצחוק שעתידים הצדיקים לצחוק לעתיד לבוא שכתוב ומלאה הארץ דעה את השם, שיש שלימות ויש צחוק, זהו צחוק עשה לי אלוקים, מה זה עשה לי? זה לשון עשיה.
[בפשטות, כל הענין של למעלה מהדעת זה בכדי שנלך בהשפעה, כל הענין שהקב”ה צימצם את עצמו וכביכול נמצא במצב כזה של הסתרה, זה בכדי שאנחנו נוכל לעבוד בהשפעה, אחרת לא היתה מציאות של עבודה בהשפעה].
