בס”ד
כתיב (דברים כט ט-יא) “אתם נצבים היום כולכם לפני ה’ אלקיכם, ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל, טפכם נשיכם וכו’ מחוטב עציך עד שאב מימיך, לעברך בברית ה’ אלקיך וכו'”.
ופירש אאמו”ר שליט”א, שאדם לא יאמר אני קטן מדי ואני לא שייך לברית הזו, או שיבוא אדם גדול וחשוב, ויאמר: אני לא קשור לברית הזו, משום שהיא נאמרה רק לאנשים פשוטים שלא קשורים לה’, אבל לי, שאני קשור לה’, הברית הזו לא נאמרה, לכן התורה כותבת “ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל וכו’ מחטב עציך עד שאב מימיך”, כקטן כגדול.
(בואי כלה שב”ק פרשת נצבים התשס”ה)
כתיב ( דברים לא, יא ) “בבוא כל ישראל לראות את פני ה’ אלקיך וכו’ תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם”.
ופירש אאמו”ר שליט”א: “בבוא כל ישראל“, ענין של התקהלות בצוותא חדא, שאז יש לכל פרט כח גדול. “תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל“, כי לכל איש ואשה יש אות כנגדם בספר התורה, שהאות הזו מיוחסת לתכונת נשמתם. “באזניהם” הוא בחינת בינה, שתכונתה השפעה וחסדים. ועוד כתיב: “הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה’ אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת“. אפשר לפרש את הפסוק בכמה גופים. ואפשר לפרש בגוף אחד. דאנשים נשים וטף הם מיני מצבים שיש באדם, וע”י שהוא יקבץ את כל האיברים והמחשבות שלו, או בכמה גופים ע”י שיקבץ קבוצת אנשים שכולם רוצים להדבק בה’, ע”י זה יקבל יראת ה’, והוא דכתיב “למען יראו את ה’“.
(בואי כלה שב”ק פרשת וילך התשס”ו)
נכתב ע”י הרב ישעיהו גוטליב נ”י
דברים כט, טו) “כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם”. מרמז, שכל הצרות הם בגדר מעבר בעלמא, לא בקביעות, אלא למטרה מסוימת, למען שהאדם יחזור בתשובה.
(שם טז) “וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם” – גילו להם, “עֵץ” – עיצות של הטבע, “וָאֶבֶן” – הבנות של הטבע, “כֶּסֶף” – כיסופים לבורא העולם, “וְזָהָב” – זה – הב, “אֲשֶׁר עִמָּהֶם”. כל אלו מורים על הרצון לקבל שרוצה לעבוד את הבורא מתוך הרגשת הבורא, ומתוך הבנתו, ולא למעלה מהדעת.
(שם יז) “פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט”, מציין יחיד ורבים. איש – רצון להשפיע, אשה – רצון לקבל, “אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם“, עמ”נ לקבל, “פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה“. פירוש: שהאדם רוצה להרגיש את גדלות ה’ המכונה ראש, גם מרמז על היות האדם עצמו רוצה להיות ראש, ולא להתבטל, ואחרית כל אלו מרה, וזהו לענה.
(שם יח) “וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה (הקללה) הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי“, כן אוכל לקבל את האור בשלימות, ולא אצטרך לוותר על חלקים ממנו, “כִּי בִּשְׁרִרוּת (לשון שררה) לִבִּי אֵלֵךְ, לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה”, שאוכל להרוות עם האור האלוקי את הצמאון הגדול שבתוכי.
(שם יט) “לֹא יֹאבֶה יְהֹוָה סְלֹחַ לוֹ”, כי הוא מבטל את כל תיקון הבריאה, שהשי”ת ברא את הכל עמ”נ שיתקן באהבת הזולת, ולא באהבה עצמית, “כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף יְהֹוָה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא”, מידת הדין תפגע בעולם שנה נפש של האדם האגואיסט, “וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה יְהֹוָה אֶת שְׁמוֹ, (את הרצונות שלו), מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם”, מכורח שליטת הקו האמצעי המכונה שמים, אש ומים יחדו, מיזוג של השפעה וקבלה.
(שם כ) “וְהִבְדִּילוֹ יְהֹוָה לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הקדושים, כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה”:
(כא) “וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם, וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה יְהֹוָה בָּהּ”. את היסורים העצומים.
(כב) “גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ, לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבֹיִים אֲשֶׁר הָפַךְ יְהֹוָה בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ”:
(כג) “וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם שבאדם עַל מֶה עָשָׂה יְהֹוָה כָּכָה לָאָרֶץ” (הרצון) הַזֹּאת (אמונה) מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה:
(כד) “וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם“, הוציא אותם מן האהבה העצמית, עמ”נ שיעבדו אותו, בסוף הם חוזרים לעבוד לעצמם.
(כה) “וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים“, אחרים מהם עצמם, כי פנימיות האדם עצמה היא השי”ת, “וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם, אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם”, שאף פעם לא היה מחובר איתם (ידיעה היא חיבור, כמו “והאדם ידע את חוה אשתו”) “וְלֹא חָלַק לָהֶם”:
(כו) “וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה:
(כז) “וַיִּתְּשֵׁם יְהֹוָה מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אֲחֶרֶת (אל רצונות אחרים) כַּיּוֹם הַזֶּה“:
(כח) “הַנִּסְתָּרֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, השי”ת יודע למה גלגל זאת על אדם, ועל העם, וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת“: עלינו מצד השתדלותינו מוטל להזהר ולהמנע מזלזול בתורה ובמצוות, הן בחיצוניות התורה, והן בפנימיות התורה.
א) מדוע הקב”ה אינו מאפשר בחירה לאדם, אלא מבטיח שיתנקם באדם שיעבוד עבודה זרה?
ב) מה אכפת להקב”ה אם אדם עובד עבודה זרה, שיעשה מה שרוצה?
ג) הלא הוא מוגדר כטוב והמטיב, האם זו נקראת הטבה? הלא זה אונס וכפיה?
ויל”ו, דאכן אין שום בחירה, כפי שאומרת המשנה “בעל כורחך אתה נולד, ובעל כורחך אתה חי, ובעל כורחך אתה מת”. ואין לאדם שום אפשרות לצאת מן המעגל הזה, שאליו נקלע בעל כורחו, כי גם אם האדם רוצה למרוד בהקב”ה, ולזרוק לעזאזל את תורתו ומצוותיו, כפי שעשו רבים לאחר השואה, וגם אם אדם רוצה להתאבד ואינו רוצה לחיות, מ”מ הוא אינו יכול לעשות זאת, כי הקב”ה חבש את כל המציאות בדרך יסורים מתוחכמת שתחזיר אותו בתשובה. וגם אם אדם מתאבד, רק את גופו יכול להשחית, אבל נשמתו חיה וקיימת, והיא אכן תאלץ בין אם רוצה ובין אם אינה רוצה לבוא למצב של דביקות בבורא. כפי שאומרת כאן התורה, שאם אדם זונח את הקב”ה לעבוד אלהים אחרים, כלומר לעשות מה שליבו חפץ, הקב”ה יתנקם בו בנקמה אכזרית מאין כמוה. וכפי שראינו בשואה, ובהזדמנויות רבות, איך הקב”ה מסוגל להמציא מכות נוראיות ואכזריות מאין כמוהם.
הבחירה שניתנת לאדם היא – האם ללכת לפי דעתו והרגשתו, ולקטלג את הכל בתור אכזריות נוראית, או ללכת למעלה מדעתו והרגשתו, ולומר שאינו מבין כלום, ואינו מסוגל לתפוס את ההגיון האלוקי, אלא מאמין למעלה מדעתו והרגשתו שהוא טוב ומיטיב. ומבטיחים לנו גדולי ישראל, שאם האדם ילך למעלה מדעתו והרגשתו, בסופו של תהליך יזכה לראות בעיניו, שאכן הבורא הוא טוב ומיטיב, ולא יהיו לו שום קושיות על הבורא, כי יבין הכל.
