בעל הסולם לא התפעל מהקמים נגדו, וכך התבטא בפני אחד מתלמידיו בעניין זה: “ותדע נאמנה, שעדיין לא היה מזמן האר”י ז”ל עד היום הזה, מי שיבין שיטת האר”י ז”ל על שורשו וכו’. והנה ברצון עליון יתברך, זכיתי לעיבור נשמת האר”י ז”ל, לא מפני מעשיי הטובים, לא ברצון עליון, שנשגב גם ממני עצמי, למה נבחרתי אנכי לנשמה נפלאה זו, שלא זכה בה אדם מעת פטירתו עד היום, ולא אוכל להאריך בעניין זה מפני שאין דרכי בזה לדבר בנפלאות”.

סביב בעל הסולם זצוק”ל התכנסה חבורה קטנה של תלמידים בני עלייה. הם הגיעו אליו במסירות נפש בכל יום בשעה אחת אחר חצות, ולמדו עד אור הבוקר. בנו כ”ק אדמו”ר רבי ברוך שלום אשלג היה אחד מהם.

רבינו בעל הסולם נתמנה כרבה של שכונת “גבעת שאול” בירושלים.

בשנת תרפ”ו (1926) נסע רבנו בעל הסולם ללונדון, ושם כתב את פרי עטו הראשון –הפירושים “פנים מאירות” ו”פנים מסבירות” על הספר “עץ חיים” של האר”י הקדוש.

הוא ישב שם במשך כשנה וחצי ולא יצא את ביתו כלל, ובמשך כל אותו הזמן כתב את פירושו.

היה זה חידוש גדול בעולם הקבלה, שכן עד אז לא נתפרסם על הספר “עץ חיים” פירוש כה מקיף, המציג שיטה בעלת עקרונות וחוקיות פלאיים ובהירים.

בשנת תרצ”ג (1933) הודפס הספר “מתן תורה”. ספר זה יצא בתחילתו בצורת מאמרים בחוברות נפרדות, בדוגמת. בעל הסולם ערך מלכתחילה כל מאמר בצורה מדעית המתאימה גם לציבור החילוני. כוונת בעל הסולם הייתה להסביר בטוב טעם את ההכרח שבקבלת עבודת ההשפעה על בסיס הדת, באופן שתתיישב גם על דעתו של האדם החילוני. אומנם גם האדם החרדי בעל נטייה לאמת, יגלה בספר זה אוצרות חיים, שכן כתובים בו כל יסודות הדת על דרך האמת.

באותה שנה, החל רבנו בעל הסולם לחבר את חיבורו הענק והכולל לכל כתבי האר”י הקדוש – “תלמוד עשר הספירות”. הודות לספר זה למעשה נפתחה חוכמת הקבלה באופן מדהים בפני הציבור, על ידו ניתנה הזדמנות לכל אדם להתרומם לגובהי המדרגות של התגלות האלוקות.

בשנת תש”ג (1943) החל בעל הסולם בחיבורו העצום: פירוש “הסולם” על ספר הזוהר הקדוש.

הוא הקדיש את כל יומו לכתיבת פירוש זה, וכתב מעל שמונה עשרה שעות ביממה.
הוא אמר אז, שע”י הפירוש הזה יוכלו ללמוד את ספר הוזהר כפי שלומדים חומש עם רש”י.

עם הקמת המדינה ב-1948, נפגש רבנו בעל הסולם עם מנהיגי הציבור דאז, מתוך רצון להשפיע על היישוב בארץ לאמץ את היהדות ועקרונותיה האמיתיים, כיסוד לחברה המתהווה.

בין השאר נפגש מספר פעמים עם דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, עם ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה, עם המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק (אשר ביקש להתקבל כתלמיד אצל רבנו) ועם זלמן שזר – נשיא המדינה.

מטרת המפגשים הייתה לשכנע אותם להנהיג משטר סוציאליסטי, שיהיה על בסיס חוק התורה – “ואהבת לרעך כמוך”.

הוא סבר שאם עניין זה יהיה מסודר על פי חוקי המדינה, יקל לאחר מכן להעביר את כלל האומה לפסים אמיתיים של אהבת הבורא גם כן. מאמציו אלו לא נשאו פרי, ואמר כי עדיין אין הזמן מתאים ובשל לכך…

בשנת תשי”ג (1953) סיים רבנו את כתיבת פירוש “הסולם” על הזוהר הקדוש, חיבור בעל עשרים ואחד כרכים. השמחה הייתה רבה וגדולה, אין לשער ואין לתאר. רבנו ערך אז סעודת הודיה במירון, ובה נשא נאום חוצב להבות אש, ובו אמר חד-משמעית, אשר הגילוי הגדול של ספר הזוהר מורה על כך שאנו בדורו של מלך המשיח, וע”י ספר הזוהר, יוכל עם ישראל להכין את עצמו כראוי לגאולה השלימה ולביאת המשיח.

לאחר מכן החל מצבו הבריאותי של בעל הסולם להתדרדר יותר ויותר, הוא הרגיש שהגיע זמנו להיאסף אל אבותיו, וע”כ ערך נסיעה אחרונה לצפת ומירון, ושם ערך סעודה גדולה. אף אחד מתלמידיו לא הבין שזוהי למעשה סעודת הפרידה שלו מהם. ביום פטירתו, יום הכיפורים שנת תשט”ו (1955), ציווה בעל הסולם להקדים את התפילה בשעתיים, וכשהגיע שליח הציבור למילים: “אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי”,יצאה נשמתו הקדושה והטהורה ודבקה בכור מחצבתה, בהיותו בן שישים ותשע בלבד