מאמר על פרשת השבוע מאת הרב גוטליב שליט״א
הזה”ק אומר שיצחק הוא הנשמה ורבקה היא הגוף. אליעזר הלך למצוא את המחצה הזה שהוא בחינת הגוף. במה הגוף מועיל לנשמה? בשביל מה הנשמה צריכה את הגוף?
הנשמה מתלבשת בחומר המטונף של הגוף, שע”י זה היא מוכרחת להמשיך אור אלוקות, בכדי שתוכל לשלוט בחומר המטונף הזה, וע”י זה האור של הנשמה גדל פי כמה וכמה, אילו היתה ללא הגוף. כי אם היא נמצאת ללא הגוף אין מה שמכריח אותה להמשיך אורות יותר גדולים, זה העניין הפנימי במה שאליעזר חיפש את רבקה עבור יצחק.
הצורך בהסכמת לבן ובתואל לנתינת רבקה ליצחק, ע”ד שאומר שצריך שפרעה יסכים ליציאת בנ”י ממצרים, זה מה שכתוב כאן, “וַיּוֹצְֵא הָעֶַבֶד כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה”. העבד שהוא בחינת המלאך מטטרון, הוציא כלים מכלים שונים ונותן לרבקה, כלים אלו חסרונות, כסף מלשון כיסופים, זהב מלשון זה הב, כלומר נותן לה הרבה חסרונות יקרים ונפלאים, בכדי שתתרצה להתחבר עם נשמת יצחק.
זה השורש של העניין שנותנים נדוניה לכלה, כדי שתתרצה להתחבר עם החתן. כלומר שהגוף ירצה להתחבר עם הנשמה, שישמש כלי לנשמה. ע”ד שכותב בכמה מקומות שאם הגוף של האדם זוכה להבין איזה תענוג גדול מצפה לו בהתגלות אור יקרות, אור ה’, כמובן שהגוף ירצה את זה, אבל זה נסתר. יש לו כדאיות גדולה בענין ההליכה בדרך התורה והמצוות, ההשתעבדות שלו לנשמה שע”י זה יוכל לזכות בתענוגים יותר גדולים ממה שיש לו בגשמיות.
“ויאכלו וישתו הוא והאנשים אשר עמו”. אכילה ושתיה אלו בחינות חסדים וחכמה. “וילינו ויקומו בבקר”, ענין לינה ושינה הוא ענין עלית מ”ן, ויקומו הוא ענין גדלות.
וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי. כלומר אני רוצה לקחת את רבקה להביא אותה ליצחק.
וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ: תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָה אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ. ז”א שתשמש אותנו, שהכלי הזה ישמש ברשות הטומאה.
המושג הליכה מרמז על מלכות שמים, כמ”ש “ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלו”, הליכה ממצב למצב ממדרגה למדרגה, בחי’ כל השונה הלכות בכל יום. ענין של הליכה הכוונה התקדמות ממדרגה למדרגה.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַל תְּאַחֲרוּ אֹתִי וַיהֹוָה הִצְלִיחַ דַּרְכִּי שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי. פירוש: כל הסימנים מראים שההצלחה תהיה דוקא אם הכלי הזה, העוביות הזו, תשמש דוקא בקדושה.
וַיֹּאמְרוּ: נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. נַּעֲרָ בגימטריא ש”ך. המספר ש”ך מרמז על כלים עם העוביות הגדולה של בחי”ד, כלים דטומאה.
וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. האם שואלים אותה או את הפה שלה? צריך לשאול את הנערה ולא את האיבר. אלא הפה זה בחינת מלכות, ולמה נקראת מלכות פה? זה נובע מהכתוב “כל היוצא מפיו יעשה, בל יחל את דברו”. פירוש: בגשמיות אם אדם אומר משהו, אז הוא מתחייב על זה, וצריך לבצע את זה. מלכות צריכה להתחייב על קבלת אור ה’ בקדושה.
וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת מֵנִקְתָּהּ וְאֶת עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת אֲנָשָׁיו: וַיְבָרֲכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ. “אמור לחכמה אחותי את”. “היי לאלפי רבבה”. המושג אלף מרמז על חכמה, כמו שכתוב “אאלפך חכמה”. רבבה מרמז לחסדים. “היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו”. כל זה מרמז על כך שרבקה היא בחינת הכלי שצריך להמשיך את הנשמה הגדולה של יצחק, שהיא אור החכמה בחינת קו שמאל.
“ויברכו את רבקה“. פירוש: הבחינות של הס”א צריכות לברך ולהסכים שדרך הקדושה היא הדרך הנכונה. “וירש אויבך את שער שונאיו”. הס”א בעצמו מברך שזה הנרצה. יש עניין שפרעה ישלח את עם ישראל בעצמו. הרי הקב”ה יכול להוציא אותם בלעדיו, אבל יש עניין שפרעה שבאדם, ישלח את ישראל לחוץ מן הטומאה, שהוא יסכים על דרך הקדושה, שהרצון לקבל בכבודו ובעצמו יסכים שדרך הקדושה היא הנכונה, אז נעשית באדם רשות היחיד. (חיי שרה כ”ד פס’ נג’ – ס’).
“וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי, וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב”
רבינו בעה”ס מפרש את ההבדל בין בור לבאר: הבור ריק אין בו מים. נחשים ועקרבים יש בו. הבאר, באר מים חיים. ההבדל הוא בא’, אלופו של עולם, כאן מאיר אלופו של עולם וכאן אינו מאיר. אבל משהו כן צריך להיות, אז יש נחשים ועקרבים. נחשים ועקרבים הן בחינות של מזיקים. והאדם צריך לבחור אחד מהשנים – להיות משועבד לרצונות דהשפעה או לרצונות דקבלה שלו הנבחנים למזיקים. המזיקים, קודם כל מזיקים לאדם עצמו, מזיקים לחייו.
מדוע? בכתבי ר’ משה ברוך למברגר זצ”ל חוזר בעה”ס כמה וכמה פעמים ואומר לו: “למה אתה צריך לחכות עד שתפטר מהעולם, ויגידו עליך ברוך דיין האמת, תגיד על עצמך ברוך דיין האמת”. כמה פעמים הוא חוזר על כך, שאמר לו שהוא צריך לצייר לעצמו כאילו הוא כבר מת. מה משמעות הדברים? כשאדם מת, כל צרכיו הגופניים לא עולים בשם, אין לו ענין באכילה ושתיה, אין קנאה ותחרות, ולא מפריע לו שום דבר מהמושגים הגופניים הגשמיים.
כשהנשמה נפרדת מהגוף, מתגלה לה אור פני מלך חיים, ובשניה אחת יורדת כל ההסתרה שיש בעולם הזה, ואז הנשמה שמרגישה את אור האלוקות כוספת להדבק בה’ ית’, וכל שאר הענינים שיש לנו מלחמה איתם בעולם הזה לא עולים בשם.
“וציווה אותי לצייר כאילו כבר הייתי מת, ואין כבר שום מושגים גשמיים במציאות, וציווה אותי להתנהג כך גם בחיים חיותי”. כל אחד צריך לעשות את התרגיל הזה, לצייר לעצמו מה קורה איתו לאחר שמת. והתוצאות מדמיון מודרך זה – אחד מהשתים – או שהרצונות דקבלה שולטים באדם, ונותן את המרץ והכוחות שלו לכל המילויים של הרצון לקבל הגשמי, ואז מזה לא נשאר דבר, שזה בחינת בור. או ששולטים הרצונות דהשפעה, וזה בחינת באר מים חיים. באר זהו קשר עם אלופו של עולם, באר זו אמונת ה’. השפע העליון מכונה מים, ומים אלו הם מים חיים, הם עצם החיים, הם מביאים חיים לכל מקום שאליו הם זורמים.
זהו שאומר כאן הפסוק “וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי”. א) באר. ב) רואי, ענין ראייה אלוקית. ג) חי – חיים.
כל עניין הסליחות שמבקשים בימים נוראים, והוידוי שאומרים ביום הכיפורים על חטא ועל חטא… הכל הוא בענין אחד – אמונה. שפגמנו ונכשלנו באמונת ה’, שזלזלנו באמונת ה’. ומהי האמונה? אדם צריך לצייר לעצמו מידי יום, באופן מעשי – איך היה מתנהג ומדבר בפני מלך גדול ונורא, ודאי היה מתנהג כמו שצריך, מדבר נקי בלי שום רע, וחושב מחשבות שמתאימות למלך גדול ונורא.
או לקחת עט ונייר ולרשום לעצמו איך היה באמת מתנהג בפני מלך גדול ונורא, עד הפרטים הקטנים ביותר. כך צריך להתנהג הגם שאין אנו מרגישים במחיצת המלך. שהרי זאת המציאות, אלא אנחנו לא מרגישים זאת.
עבודת האמונה
עניינה שהאדם יתנהג כך, למרות שאינו מרגיש במחיצת המלך. וזה מתוך שמאמין לדברי רבותינו שאכן כך הוא המצב, שאנו נמצאים במחיצת המלך. וענין הציור והרשימות זה פשוט בכדי שלא ישאר בגדר פילוסופיה, אלא בכדי שהאדם יברר לעצמו עד לפרטי פרטים איך באמת צריך להתנהג, ואיך צריך לדבר ולחשוב, ומה צריך לרצות. וישתדל ליישם את זה. זוהי עבודת האמונה, זהו הבאר מים חיים, ובזה צריך להשתדל, וזה עיקר עבודתינו.
יש שני פירושים לעניין ראיה
האחד לומר שע”י האמונה האדם משיג ראיה, כמו שכתוב אצל משה רבינו – “בכל ביתי נאמן הוא”, ממילא אצל אדם שהוא נאמן לגמרי, ז”א שהוא מאמין והוא מוכן למסור את כל אשר לו, ע”י האמונה הזאת אפשר לגלות לאדם כזה הכל.
פירוש שני, שהאמונה נחשבת אצלו כמו ראיה. במילים אלו “באר לחי רואי”. יש כאן באר מים חיים, ויש כאן עניין של ראית ה’, או שהאמונה כל כך גדולה וחשובה אצלו, וכל כך מציאותית, עד שנחשבת אצלו כמו ראיה ממש, או שזוכה ע”י האמונה לראיה.
במציאות שני הפירושים האלו הם אחד, כי לאיזה אדם מראה ה’ ית’ את עצמו? למי שממילא עובד אותו במסירות נפש על בסיס של אמונה, ממילא אמונה נחשבת אצלו כמו ראיה, והוא לא צריך את הראיה. א”כ למה באמת הוא מקבל ראיה? זה נקרא מקבל ע”מ להשפיע, הוא מצד עצמו יכול לעבוד את ה’ באמונה, ולתת את כל אשר לו על בסיס האמונה, ונחשב זה אצלו כמו ראיה, אז למה צריך ראיה? בגלל שכך הקב”ה רוצה. רצונו להיטיב לנבראיו, ורוצה שיתגלה אורו ית’ בתחתונים.
וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי, וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב.
התורה מדגישה לנו שיושב בארץ הנגב, מקום שהוא מנוגב ואין בו שום לחלוחית. ציור של אדם שהוא לא מרגיש בתוך הדעת שלו שום לחלוחית, הוא לא רואה ולא מרגיש, אבל כל כולו מנווט את חייו על בסיס האמונה, דוקא בארץ הנגב שם הוא המקום של “באר לחי רואי”, של באר מים חיים. אם אין אצל האדם הבחי’ של נגב, אז לא צריך את האמונה. אם לאדם יש בתוך הדעת בתוך הרגשה טובה ונהנה ויש לו טעם, אז האמונה לא נצרכת אצלו. כל עניין האמונה הוא דוקא בזמן שאדם מצד עצמו לא מרגיש טעם. לכן אלו האנשים שיש להם סיפוק בחיים וטוב להם באמת לא צריכים את עניין האמונה. רק אלו האנשים שאין להם סיפוק ומרגישים את עצמם מרוחקים מעבדות ה’, ולא יכולים לקבל סיפוק מהמסגרות הרגילות שישנן, אלו אנשים שמרגישים יסורים, הם נזקקים לאמונת ה’. יש להם חיסרון וצורך, אנשים אלו מחפשים בשבע עיניים איפה יוכלו להשתלם ולהתגדל במערכה של האמונה. אבל יש הרבה אנשים שלא צריכים את זה, טוב להם גם כך, לא חסר להם שום דבר. (חיי שרה כ”ד פס’ סב’)
