בס”ד
כתיב (בראשית כג, (ב, יט)): “ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען, ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה”… “ואחרי כן קבר אברהם את שרה אישתו אל מערת שדה המכפלה על פני ממרא הוא חברון בארץ כנען”, וביני לביני מספרת לנו התורה כאן את הויכוח שהיה לאברהם עם עפרון החיתי, בקשר לקנין אחוזת הקבר. בסופו של דבר סיכמו (שם יד-טז): “ויען עפרון את אברהם לאמור: לו אדוני שמעני, ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא, ואת מתך קבור”. וכך באמת היה – “וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דיבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר”.
אומר הזה”ק – אברהם זו הנשמה ושרה היא הגוף, כלומר אנו למעשה מדברים כאן על אדם אחד שיש לו נשמה וגוף. הנשמה מכונה אברהם ושרה היא הגוף. וענין הקבורה הוא הבאת הגוף למנוחתו. מסביר הזה”ק שמטרת הנשמה בעוה”ז היא להביא את הגוף למקום מנוחתו, כלומר למקום שבו ינוח, שהוא המקום של שלמותו, כפי שאנו אומרים שכאשר האדם מגיע אל המטרה שלו, אז הוא נעשה בעל מנוחה, בעל שלווה, כיון שהגיע לשלמותו.
המטרה של הנשמה היא להאיר בתוך האדם ולא לתת לו מנוחה, כל זמן שהוא חי חיים של בהמה. ולכן אנו רואים הרבה פעמים, כאשר אדם חי חיים של בהמה, חיים של תאוות גשמיות אזי אין לו סיפוק, הוא חיי בריקנות. גם כשהוא משיג את התענוגים שהוא חושב שיהנו אותו ויספקו אותו – אין לו סיפוק, הוא בריקנות, אין לו מצב רוח, הוא תמיד מחפש עוד משהו, או פחות משהו (כי לפעמים הרצון לקבל שבאדם מרגיש אשר במצב מסוים היה מיותר דבר מה, וזה נחשב גרעון בהנאתו), ובסכומו של דבר אלו לא חיים. ואת זה עושה לאדם הנשמה שלו, כי הנשמה תפקידה להאיר בתוך האדם ולא לתת לו מנוחה, אלא להראות לו את הכיוון האמיתי שלו – להביא את הגוף למנוחתו ושלימותו.
וזהו הסוד שאברהם שהוא הנשמה בא לקבור את שרה שהיא הגוף. היכן קבר אברהם את שרה – בחברון, במערת שדה המכפלה. מסביר רבינו בעה”ס: חברון הוא מלשון חיבור, כי מנוחתו של האדם היא דוקא כשהוא מתחבר לבורא, במדרגה שנקראת מערת שדה המכפלה. אומר הזה”ק למה נקראת מערת המכפלה בשם הזה, כיון שיש בה מערה בתוך מערה, וזה כמין מקום כפול ולכן נקראת מערת המכפלה. ומסביר רבינו בעה”ס שהכוונה הרוחנית היא כזאת – אמרו חז”ל שבתחילה ברא הקב”ה את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים – הקדים מידת הרחמים ושתפה למידת הדין. מידת הדין שורה על האדם בזמן שהוא דואג אך ורק לתועלת עצמו וחי חיים אגואיסטיים, אז הוא נתון לדין. דין משמעותו הגבלה וצמצום והסתרה, כנ”ל שלא מרגיש סיפוק בחייו, ומרגיש ריקנות, דכדוך, עצבות ודכאון. אדם שהולך בדרך של אהבה עצמית,לא נמצא אותו שמח שמחה אמיתית. הוא יכול להנות מידי פעם מתענוגים של בשר וכדומה, אבל אלו לא דברים שנותנים לאדם שמחה. זה עשוי לתת לבהמה שמחה, אבל לא לאדם, אדם צריך לחיות חיים של אדם.
לכן, הגם שבתחילה ברא הקב”ה את האדם במידת הדין, כלומר עם הטבע הזה של רצון לקבל הנאה ותענוג, עם האהבה העצמית, אבל אח”כ בכדי להשלים את האדם ולתקנו הקדים מידת הרחמים ושיתפה למידת הדין. משמעות הדבר שנתן באדם את הנשמה הזאת שיוצרת בו איזו תשתית להתחיל בבנין טבע אחר, טבע של “ואהבת לרעך כמוך” ו”ואהבת את ה’ אלוקיך”.
אם כן כאשר אברהם, שהוא הנשמה, מביא את הגוף, שהיא שרה, למקום המנוחה, היכן הוא מקום המנוחה הזה – בחברון, דווקא בחיבור עם הבורא, במערת המכפלה, דווקא במדרגה הזאת שהיא כפולה ממידת הדין וממידת הרחמים גם יחד. כלומר רק כאשר אדם מגיע למצב שהוא חי חיים של מידות משותפות, מידות כפולות. גם רצון לקבל, כי הוא צריך לקבל את מה שהבורא הועיד לו לקבל, את ההכרח הזה הוא צריך לקבל, אבל מה שיותר מההכרח לא לקבל. אלא הוא צריך לתת את כל מרצו ואת משאביו, לרתמם לבנין של טבע אחר בתוך עצמו, וליצור מהפך בתוך עצמו, מהפך של “ואהבת לרעך כמוך”, להשתית את חייו בדרך הזו.
תארו לכם שאם כל אחד ואחד היה נוהג כך, או משתדל לנהוג כך, באיזו חברה היינו חיים, בגן עדן, אבל היות שכל אחד ואחת דואג לתועלת עצמו, מהקטן ועד הגדול, לכן אנו חיים בגיהנום עלי אדמות. דכיון שכל אחד רוצה לספק את עצמו, הוא דורס את עצמו, ואת חברו. ומלאה הארץ חמס ושחיתות, בגלל הענין הזה.
ולכן צריכים אנו לאמץ את העקרונות האלו שכתובים בפרשת השבוע – לבנות את חיינו במכפלה, להביא את מנוחתנו, את שלמותינו, למערת המכפלה, כלומר לשיתוף מידת הרחמים בדין. לחיות חיים שעיקרם חיים של רחמים ושל חסד, ומיעוטם חיים של קבלה שהיא דין, אך ורק לפי מה שהבורא מחייב, וגם זאת רק בגלל שהבורא מחייב, עמ”נ להשפיע לו נחת רוח.
וכשהאדם מנסה לעשות את זה, אז קם כנגדו הרצל”ק שלו שנקרא עפרון, מלשון עפר, עפר הוא בחינה שאיננה ראוייה לזריעה, לא צומח ממנה שום דבר, וזהו הטבע של האהבה העצמית של האדם. הזה”ק גם אומר שעפרון הוא המלאך הממונה על המתים, בבחינת “רשעים בחייהם נקראים מתים”, כלומר, כח האהבה העצמית בתוך האדם, הוא נקרא עפרון, מלשון עפר, כפי שאמרה התורה “מעפר אתה ואל עפר תשוב”, כלומר הרצל”ק בא מכלום וסופו לכלום. סוף בהמה לשחיטה. כי אם האדם חי חיים של רצל”ק, חיים בהמיים, הוא מת בלי כלום, ללא שום רכוש.
ועפרון ואברהם מתווכחים ביניהם, אברהם, שהוא הנשמה, אומר: אני רוצה להביא את האדם לשלמותו במערת המכפלה. אבל הם מתווכחים על המחיר, בסופו של דבר עפרון תובע ארבע מאות שקל כסף. מסביר רבינו בעה”ס זי”ע: ארבע מאות שקל כסף מרמזים על מדרגה שלמה. כלומר בשם ההויה יש ד’ אותיות י-ק-ו-ק, המרמזות על הספירות חו”ב תו”מ, וזוהי מדרגה שלמה – שם הויה. ועפרון שהוא הגוף תובע את הכל, הוא רוצה שכל האדם ישאר ברשותו. לכן הוא נוקט במספר הזה. אין מקרים בתורה, למה לא כתוב שבע מאות או אלף מאתיים או כל מספר אחר? זה לא מקרה, זה מרמז על מדרגה רוחנית. עפרון רוצה את הכל.
כמו המלחמה הידועה בין היצר הטוב ליצר הרע. אומרת הגמרא בראש מסכת בבא מציעא: “שנים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי”. וזהו המצב שיש לפנינו כאן בין אברהם לעפרון. הסביר רבינו בעה”ס שהטלית זוהי האדם, ושניים אוחזים באדם – היצר הטוב והיצר הרע. היצר הרע צועק: כולה שלי, אני רוצה את כל האדם, מאה אחוז של האדם אני רוצה ברשותי ובשליטתי, שיהיה בשליטת האהבה העצמית. והיצר הטוב אומר: לא, אני רוצה את מאה אחוז האדם שיהיה בשליטתי, בשליטה של “ואהבת לרעך כמוך”, בשליטה של “ואהבת את ה’ אלוקיך”. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. זה הויכוח בין אברהם לעפרון.
עפרון אומר: אני רוצה ארבע מאות שקל כסף, אני רוצה את כל האדם לרשותי. ואברהם מסכים לשלם את הסכום הזה, אבל לו יש כוונות של קדושה. כלומר יש כאן ענין של אור וכלי, הכלי שהוא הרצל”ק של האדם, תובע את מאה אחוז האור בכדי להנות ממנו לתועלת עצמו. ואברהם מסכים לשלם ארבע מאות שקל כסף, היינו להמשיך את האור הגדול והשלם של שם הוי”ה, בכדי לתקן את הגוף ולהוציא אותו משליטת עפרון, ולהביא את הגוף לתוך מערת המכפלה. כלומר, כל אחד תובע את הכל: עפרון תובע את הכל, ואברהם גם כן תובע את הכל. וכשאברהם אומר שהוא מוכן לשלם ארבע מאות שקל כסף, פירוש הדבר שהוא אומר: אני ממשיך את האור משם הויה, שהוא שם בן ד’ אותיות, והוא נקרא ארבע מאות שקל כסף, בכדי לתקן באמת את האדם.
כסף מלשון כיסופים, געגועים, זה מרמז מצד אחד על הכלי שהוא הרצל”ק הנאה ותענוג שעפרון רוצה להשתלט עליו, כי הכיסופים מרמזים על כך שהאדם כוסף ומשתוקק לקבל הנאה ותענוג. ומצד האור, מצד הקדושה, מצידו של אברהם שהוא הנשמה, ארבע מאות שקל כסף הכוונה שהנשמה רוצה להזרים לתוך האדם את האור הזה של שם הוי”ה, שיוצר בו כיסופים להיות אדם, ולא להיות בהמה.
יש לשים לב שבתחילה עפרון רוצה לתת לאברהם את המערה ללא תשלום, ואח”כ כאשר אברהם מתעקש על תשלום, אזי נוקב במחיר המקסימלי של ארבע מאות שקל כסף. וביאור הדבר: כי בתחילה מטרם שהאדם מתחיל בעבודת תיקונו, אז היצר הרע יוצר אצלו אשליה שיוכל להגיע לשלימותו ללא עבודה, אלא שלימותו זמינה ואין צריך לשלם עבורה. וכשהאדם כבר מתחיל בעבודה, אז היצה”ר מראה לו שצריך לשלם את המקסימום, שהוא בכדי לייאשו, ולצייר בפניו שלעולם לא יוכל לשלם מחיר כה יקר ובלתי מושג.
אם כן רואים אנו מן הפרשה הנפלאה הזאת, כפי שמסביר אותה הזה”ק, שכאן טמונים ענינים נפלאים ביותר. ואין כאן סתם סיפורי מעשיות, שרה נפטרה, אברהם בא להתדיין ולהתמקח עם עפרון החיתי, והוא קובר את שרה במקרה במערת המכפלה. כל הדברים הללו למעשה מרמזים על עבודת האדם, על ההתקרבות של האדם אל הקב”ה, על הויכוחים הפנימיים שבתוך האדם, והיעד והמגמה שאליהם רוצה הנשמה להביא את הגוף.
מי ששומע את הדברים האלו רואה – תורתינו תורת אמת, איזה דברים נפלאים שיש בה, היא לא סתם מעשיות וסיפורים, אלא הכל כמו שפת קוד שמסתירה מאחוריה ענינים עמוקים ביותר, כך אומר הזה”ק. וכל אחד שואל את עצמו: איך אנו יכולים להגיע לדברים הללו? איך אנחנו יכולים להגיע לפן הפנימי הזה של התורה? ואיך אנחנו יכולים ליישם את הדברים האלו? כי התורה טומנת כאן מפתח שעלול להציל אותנו משואה ומשחיתות ומצרות רבות, וכדאי לכל אחד לכופף את עצמו ולהרים את המפתח הזה. והתשובה היא אחת ויחידה – העסק בחכמת הקבלה ובפנימיות התורה ע”פ דרך רבותינו. מי שעוסק באור הגדול הזה מוצא את הכיון האמיתי של חייו, את הכיון האמיתי בתוך התורה והמצוות, ולא טועה, אלא הולך בדרך ישרה.
