בס”ד
“והאמין בה’, ויחשבה לו צדקה” (בראשית טו, ו)
רבותינו מלמדים שההסתרה היא לטובתינו. למרות שאנו לא רוצים את ההסתרה, היא לטובתינו. כי היא מכריחה אותנו לעבוד, לא מתוך אינטרס עצמי. כי כשהכל נסתר, אז כתוב לגבי אברהם: “והאמין בה’, ויחשבה לו צדקה”. שאל רבינו בעל הסולם: למה מדמה את האמונה לצדקה? והשיב: הצדקה המעולה היא – שהנותן לא יודע למי הוא נותן, והמקבל לא יודע ממי הוא קיבל. כך המצב של האמונה, דכשאדם עובד במצב של הסתרה, הוא עובד בתוך האמונה, אז הוא כביכול נותן, ולא יודע למי. אומרים שה’ מקבל את עבודתו, וצריך להאמין בזה, אבל הוא לא יודע למי הוא נותן. וגם מבחינתו של האדם כלל לא ברור, אם המקבל אכן יודע ממי קיבל. כי האדם חושב הרבה פעמים: אני משתדל מאד, בשביל לעשות קצת התאמצות, בשביל חבר, בשביל בית המדרש, אוי לה לאותה התאמצות, יכול להיות שהקב”ה בכלל לא מקבל את זה. נמצא, מבחינת האדם, כאילו המקבל לא יודע ממי הוא קיבל, כי אין ממי לקבל. לכן האמונה נחשבת לצדקה. “והאמין בה’, ויחשבה לו צדקה”. רק האדם צריך להאמין, שזה לא כמו שהוא רואה, דהיינו שבאמת ה’ מקבל את עבודתו, גם העבודה הקטנה שבקטנות ה’ מקבל. ה’ שמח עם כל התאמצות של ישראל. וה’ רושם זאת לפניו. הפנקס פתוח לפני הקב”ה, והיד רושמת, והכל אחר כך יתן אותות טובים באדם.
