בסד
האם למקום גשמי יש קדושה? כך מקובל, קדושת הר הבית, קדושת בית הכנסת, קדושת ארץ ישראל וכו’.
כאשר בית המקדש היה קיים, היתה בוערת שנאת חנם, איך יתכן שיהודים עלו למקום קדוש, וטמאו אותו עם שנאת חינם? ובגלל שנאת החינם הזו נחרב בית המקדש בסופו של דבר? משמע שאין קדושת בית המקדש עומדת בפני עצמה, אין לה זכות קיום כלל, בלעדינו.
איך יתכן שבית המקדש היה קדוש, ואנשים קנו את הכהונה הגדולה בכסף, ועל ידה נכנסו ביום הכיפורים לקודש הקודשים?
איך יתכן שטיטוס הרשע הכניס לקודש הקודשים זונה, ועשה במקום הקדוש ביותר את טומאתו, באמת בכדי להוכיח שאין שום קדושה במקום, ושאין אלוקי ישראל נמצא במקום, והראיה – שהוא יכול לעשות את המעשה המסואב ביותר, ללא תגובה מצד אלוקי ישראל.
והנה גם אנחנו היום באים בחול המועד לכותל המערבי, זכר לעליה לרגל, שהיתה נוהגת בג’ הרגלים, אנחנו באים עם כל הטומאה שלנו, ועם שנאת החינם שלנו, ועם כל הלשון הרע שמשתולל אצלינו בראש. איזו מן קדושה זו?
התשובה היא – שבאמת אין קדושה בדומם צומח וחי ובמדבר, אלא רק אם האדם מקדש אותם.
בגשמיות – אם אדם מחליט על מקום מסוים שהוא יהיה בית כנסת, זה עוד לא מספיק, אלא הוא צריך לקבוע עובדות בשטח של תפילה במקום וכו’. וכן אשה, אדם צריך לקדש אשה בפועל ע”י נתינת טבעת ואמירה בנוכחות עדים. כמו”כ מזוזה, הסופר צריך לומר בפיו שהוא כותב לשם קדושת מזוזה, וכן צריך לקדש כל שם ושם שכותב. נמצא שבגשמיות מבחינה חיצונית צריך לעשות פעולות מקדשות.
כמו”כ ברוחניות – רק אם אדם פועל באמונה ובאהבה אז הוא מקדש את המצב, אבל אם חי תחת שליטה של אהבה עצמית, המצב טמא, ואינו קדוש.
אבל הגשמיות והרוחניות קשורים לגמרי. דוגמא: למרות שאדם מקדש אשה כראוי, מ”מ אם הוא שונא אותה, ואינו מתנהג כלפיה באהבה, הכל יתפרק. כמו”כ אם יש קדושת בית כנסת מבחינה גשמית, אבל מתנהגים בזלזול בבית הכנסת, בית הכנסת לא יחזיק מעמד. גם קדושת ארץ ישראל שרירה באותו אופן, כי אם עם ישראל מתנהג לא כראוי, הרי כתוב שתקיא הארץ אותנו.
כך גם בנוגע לבית המקדש, להר הבית, למקום הכותל המערבי. חז”ל אומרים: כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו. משמעות הדבר, שאם היה היום בית מקדש, היה מיד נחרב.
סיבת הדבר – כי בית המקדש התודעתי שלנו חרוב, כולו מלא זבל ואשפה. דהלא תודעת האדם אמורה להיות מקום להשראת השכינה, שנרגיש אותו יתברך, את נוכחותו באהבה גדולה, אבל אין אורו מתלבש בכלי מלוכלך, מלא בתאוות מושחתות ויצרים בהמיים. וממילא כאשר אנו באים עם בית המקדש המפורק שלנו, ובמקומו יש תודעה של הסתאבות הפקרות אטימות וליצנות אובדנית, אין אנו עושים בזה טובה גדולה, ותרומה כלשהי לבנין בית המקדש.
לכן כל המישבים שטחי ארץ ישראל, וכל אלו העולים להר הבית, ומקימים עוד ועוד נקודות התישבות יהודיות, כמו”כ המקימים ישיבות ובתי כנסת ומקואות וכו’, אבל כל זה בא יחד עם לב מלא רעל תרבותי של גוים, רעל של אהבה עצמית, והפקרות והתנערות מן התורה והמצוות, או מחלק מהם, כל זה לא ילך, אלא סופו לפירוק, ממש כפי שנחרבו בתי המקדש שלנו, או כפי שנחרבה יהדות אירופה כולה, ונשארו ממנה רק אודים עשנים.
וכיון שהאדם הוא זה שמקדש את המציאות שסביבו, והאדם עצמו מלא טומאה, ולא זו בלבד, אלא יש לו גם הרבה דמיונות של טהרה, לכן אין המציאות יכולה להיות קדושה. אין ארץ ישראל קדושה מצד עצמה, ואין הר הבית קדוש מצד עצמו, אלא הכל רק מצד האדם.
א”כ במקום לחיות בדמיונות ולעסוק רק בבניה חיצונית, שלא תצלח, כי לא תיתכן הצלחה חיצונית, בזמן שאין בה שום גיבוי פנימי. במקום זאת עדיף להשקיע משאבים רבים גם בחינוך פנימי של עצמינו.
עמדתי היום בכותל המערבי, והתבוננתי בתוך הנפש האלוקית שיש לכל מכלול המתפללים והמתפללות, גוונים שונים, תרבויות שונות, כולם באים בכדי להתפלל לה’ אלוקי ישראל. עמדתי שם וחשבתי – האם האבנים הללו קדושות גם בלעדינו, או שרק אנו מיצרים את קדושתם, ואם אנו בתחתית גם האבנים הללו בתחתית, ואין בהם כלום, מלבד זכרונות.
במבול כתוב “כי השחית כל בשר את דרכו על פני האדמה”, ואומר רש”י כיון שהאדם השחית את דרכו, השפיע זה גם על היקום כולו.
א”כ למה אני עומד ומתפלל בכותל, זכר לעליה לרגל שהיתה פעם? התשובה היא – שאנו צריכים להתפלל – מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, שאז תחזור משמעות הקדושה גם לאבנים הללו, ולהר הזה, ויחזור היכל למכונו, אבל מטרם שאנו מתקנים את עצמינו, אין שם כלום. מטרם שאנו מעוררים את התודעה האלוקית הפנימית היפיפיה שבנו, אזי הקליפה החיצונית נדמית כשולטת, ואנו חיים בדימוי עצמי מקולקל ונמוך ושקרי.
