בסד
לפי ההגדרות של מדינת ישראל, רב הוא אדם שעבר מבחנים והוסמך לתואר רב. אבל יל”ד שאין לזה שום קשר לתואר רב של המשנה, כי זה מעיד רק על ידע מקצועי הלכתי, זה לא אומר כלל שהוא בן אדם, יתכן שהוא מושחת לחלוטין. כך שהדיבור הציבורי בענין זה – האם יש לאדם פלוני תעודת הסמכה לרבנות, אינה אומרת דבר וחצי דבר. ההסמכה לרבנות מקנה לבעליה עדות, שאיש זה הוא מומחה בקביעת ההלכה היהודית בנושאים שונים כמו – שבת, נידה, וכדומה. אבל זוהי הגדרה מאד חיצונית של רבנות.
לפי האמת, המושג של רב שייך לבורא העולם בכבודו ובעצמו, כפי שהזה”ק אומר ומתאר את הבורא שהוא “רב ושליט”, א”כ התואר רב הוא תיאור כללי של כוחו ועוצמתו האין סופית של השי”ת, המחיה ומאפשר את העולמות התחתונים והעליונים. ורק מי שדבוק בבורא עולם זכאי לתואר רב בעצמו, וזה לא משנה כלל אם הוא קיבל ציון טוב בבחינה בהלכות שבת, או בהלכות ברכות.
דהנה הדביקות בבורא עולם מותנית בהשתוות איתו, אשר באה בשני מישורים:
א) המישור הלבבי, כפי הגדרת חז”ל “מה הוא רחום, אף אתה רחום”, כלומר – כפי שהקב”ה אוהב את כל בריותיו אהבת עולם אין סופית, בעוצמות שאין אנו מכירים ומבינים כלל, כך גם אנו צריכים להגיע לאהבת אלקים ואדם, וזה עמוד השדרה של היהדות. וזהו “ואהבת לרעך כמוך” – אמר רבי עקיבא – זה כלל גדול בתורה. וזהו “ואהבת את הוי”ה אלקיך – בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך”.
ב) המישור המוחי, שהוא ענין האמונה למעלה מהדעת במציאות האלוקית, ובהיותו טוב ומיטיב. וב’ המישורים הללו מתאחדים, כי את מי שאוהבים, מאמינים בו.
ומי שאין בו את ב’ הדברים הללו, אינו ראוי כלל לתואר רב, לא יעזרו לו כל הבחינות שעשה, כי גם אם יש לו את הציונים והידע המקצועיים ביותר, אם אינו מאמין בה’, ואינו אוהב את בריותיו, עלול להיות אדם מושחת ביותר.
יקומו א”כ כל הרבנים ויאמרו – ודאי אני מאמין בה’, וודאי אני אוהב אותו ואת עמו. אבל זה שקר גמור, אם אתה מאמין בה’, איך אתה לפעמים כועס על מה שקורה, ואיך זה שאתה מודאג ומדוכדך? הלא מי שמאמין בה’ צריך להיות מואר ושמח כל היום כולו? ובאמת אתה סבור שאתה אוהב את השכנים שלך, כפי שאתה אוהב את עצמך? נו נו.
אלא המושג אמונה הוא הרבה יותר עמוק ונעלה, ממה שמבינים בשטחיות, ולומדים בגיל העשרה. ולפי חכמת הקבלה, בלתי אפשרי שאדם יאמין בה’, אם לא ישיג הארה אלוקית שתבנה בו אמונה, כי אמונה משמעותה הליכה למעלה מהדעת. דוגמת אברהם אבינו, שהבורא אמר לו “כי ביצחק יקרא לך זרע”, ואח”כ אמר לו “והעלהו לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך”. ואברהם קיבל את ב’ ההפכים הללו בשלימות גמורה, והלך למעלה מן השכל של עצמו. רק באופן הזה נחשב שאדם מאמין בה’, לא שהוא עושה מה שנוח לו, אלא שעושה ההפך ממה שנוח לו לחלוטין. א”כ, אם אדם כועס, או מדוכדך, או עצבני, או מדוכא, ודאי הוא שאינו מאמין במציאות השי”ת, שהוא הטוב והמיטיב לרעים ולטובים, והוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים כולם.
והגמרא אומרת “אם הרב דומה למלאך הוי”ה צבאות, יבקשו תורה מפיהו, ואם אינו דומה למלאך הוי”ה צבאות, אל יבקשו תורה מפיהו”. פירוש: מלאך הוא כח נפשי שמשועבד להשי”ת, בלי יצר הרע לגמרי, כלומר אין לו שום התנגדות להשי”ת. ואדם שהוא בנוי כך, ע”י עבודתו על עצמו, שהוא משועבד לחלוטין להשי”ת, ללא מציאות של התנגדות כלל, הוא זה הראוי להיקרא רב, וממנו ראוי ללמוד תורה.
א”כ הדבר אינו תלוי כלל באינפורמציה נקנית. אנשים אלו שעברו מבחנים ויודעים ידיעה הלכתית מרובה, יכולים להיות יועצי הלכה לפרט ולכלל, ובתור רבני ערים, תפקידם לייעץ לקהל מבחינה הלכתית. אבל להיות רב? מי אומר? האם אתה דומה למלאך ה’ צבאות? אין קשר בין המבחנים לבין ההגדרה הזו של אהבת אלקים ואדם.
בעולם השקר יש אינפלציה של חלוקת תארים, בלי שום ידיעה מכנים פלוני בשם אוהב אדם, ע”ש פעולותיו וחיוכיו, אבל אלו כמובן אינם אומרים כלום. כי האדם נולד חיה ממש, כמ”ש עייר פרא אדם יולד, ובכדי לקנות אהבת אלקים ואדם, צריך סיעתא דשמיא, ונס של ממש. כבר ראינו אנשים שעשו מפעלי חסד חובקי עולם, והיו גם מושחתים שניצלו נשים וילדים בצורה המושחתת ביותר.
לכן צריך לחלק ולומר:
רב חיצוני, יועץ בתחום ההלכתי, זה יש לרוב. מקצועני הלכה. אבל רב, איש אלוקים, הראוי להיות מנהיג לעם ישראל, מזה יש ממש מתי מעט. אדם שראוי לקנות ממנו אמיתיות של תורה, ערכי יהדות, כגון: אמונה, יראה, אהבת אלקים ואדם, שמצוי בדברים הללו לאורך שנות חייו, ונלחם את מלחמת האמונה והאהבה, עד שמתוך מלחמתו שלו, יוכל להקרין לרבים, ללמד אותם מהי יהדות באמת, מזה יש מתי מעט.
לכן יקרים ויקרות, יש להבדיל בין מקצועני ההלכה, לבין רב אמיתי, לפעמים זה יכול להיות ביחד, אבל זה נדיר ביותר. לשאול שאלה הלכתית, זה זמין ביותר, 24/7 יש מוסמכי הלכה, שנכונים להשיב לכל שאלה, ולכל בעיה הלכתית. אבל הקרנת אמונה, זה כבר ענין אחר לחלוטין, זהו ענין נפשי פנימי, יקר מכל יקר, ולזה בדרך כלל אין שייכים כלל מוסמכי ההלכה.
“עשה לך רב” ע”פ הפנימיות, אין הכוונה למוסמכי הלכה, אלא הכוונה למדריך דרך רוחני, וזה כבר לא פשוט. כמובן שרב פנימי, צריך להיות גם בקי בהלכה, ולשמור על כל חוקי ההלכה קטנה וגדולה, וצריכה להיות שלימות בענין זה, כי האדם בנוי מגוף ונשמה, וא”כ צריכים להיות לו גם גופה וגם נשמתה של התורה. אבל צריך לומר, שאין מבחני ההלכה קריטריון כלל לענין זה, יתכן שאדם בקי בהלכה, וחי את ההלכה, ואין מענין לו כלל לקבל סמיכה לרבנות, אדרבא הוא מתרחק מענין זה.
איך אדם בוחר לו רב? איך בכלל אדם יכול לקלוט מה קורה בתוך פנימיותו של האדם שמולו? רק אם הוא חי את פנימיותו שלו, אז יכול לקלוט את פנימיותו של האדם שמולו, אדם צריך להדבק באדם שמסוגל לתת לו כוחות ללכת נגד הטבע שלו. רב שרוצה לשרת את האדם, ולא רוצה שהאדם ישרת אותו. לא רב בריח, כלומר אדם שרוצה לנעול את האנשים שסביבו אליו. אדם שמסוגל להודות על האמת אם טעה, אדם שמחפש את האמת העצמית בנרות, שקטן וגדול שוים לפניו, שיודע את האמת, שאין לו אמונה, ואין לו אהבת אלקים ואדם, ועמל על כך רבות. לא רב תחומי, לא רב יבשתי, ולא רב קוי.
אדם שמסוגל להיות כדוד המלך, ולומר בפה מלא “ואנכי תולעת ולא איש”, ולראות כל אדם כעליון עליו, ושש ושמח לשרת כל יהודי באשר הוא. אדם שמסוגל לאהוב גם את פושעי ישראל, ולראות את הניצוץ האלוקי שבהם.
בהצלחה
