בס”ד
שורש ההלכה: ענין של נרות דולקים הוא כפי שהפסוק אומר – “נר מצווה ותורה אור”. מצווה נקראת נר, ומצווה נקראת אמונה. ותורה – אור, והנה ודאי שאור יותר גדול מנר, כי אור זה העצם המאיר, ונר הוא רק מכשיר. דהנה יש להבחין בנפש האדם בחינת מצווה שהיא נר, שזו בחינת אמונה, בחינת תרי”ג עיטין (תרי”ג עיצות) לעבוד את ה’ ולדבקה בו. ויש להבחין בנפש האדם בחינת תורה שנקרא אור, שהיא בחינת פקודין, דהיינו גילוי אור ה’ המופקד בכל מצוה. “הנרות הללו שאנו מדליקים”, הוי אומר שזו בחינת האמונה שבנו. אמונה נקראת שהאדם צריך לצייר לעצמו שהוא נמצא במחיצת מלך גדול ונורא ולהתנהג בהתאם – במעשה, דיבור ומחשבה.
ממילא נשים לא יכולות לעשות מלאכה בזמן שהנר דולק, כי נשים מרמזות על הרצון לקבל שבנו, ובענין שאינן עושות מלאכה יש לפרש:
א) המלאכה של הנשים היא לקבל, והן לא יכולות לקבל, מפני שהבחינה של חנוכה היא באמת בחינת כלים דהשפעה, בחינת חצי מדרגה, אז ממילא הנשים לא יכולות לעשות מלאכה בכלים שלהם שהן כלי קבלה.
ב) ענין של מלאכה נקרא בירורים, כמו במלאכת שבת, שאסור לאדם לברר כל מיני דברים, מה צריך לתקן מה לא צריך לתקן. גם כאן נשים נוהגות שלא לעשות מלאכה, פירוש: בזמן שדולק נר האמונה באדם, אז אסור לעשות מלאכת בירורים של ביקורת עצמית וכו’. דזה מצב של קו ימין באדם, בזמן שאדם דבוק באמונת ה’, בגדלותו ברוממותו, ואז אין לו לעשות ביקורת אלא להיפך – יש לו אז להשתדל להיות בשמחה על כל מה שזיכה אותו ה’. לכן בזמן שהנר דולק לא שייך לעשות מלאכה.
חיוב הדלקת נר חנוכה (שו”ע סימן תרע”א א’)
ההלכה: צריך להיזהר מאד בהדלקת נר חנוכה, ואפילו עני המתפרנס מהצדקה צריך לחזר על הפתחים ולקבץ כסף להדליק נרות חנוכה, או אפילו למכור כסותו לשם כך.
יל”ה: מה באמת הנחיצות הכל כך גדולה של ענין נרות חנוכה? כל כך הפליגו בזה שצריך אפילו למכור את כסותו וכו’. הלא זו מצווה דרבנן, אפילו לא מצווה דאורייתא!? אלא ההסבר הוא פשוט: ענין החנוכה הוא בחינת אמונה, ואין לך אדם שיכול להרשות לעצמו להשאר בלי אמונה, אפילו אדם שהוא בגדר עני, שמרגיש שאין לו שום דבר בקדושה, ומתפרנס מהצדקה, שיש לו שייכות רק לתאוות הבהמיות, לכל מיני הדברים הנמוכים ביותר שיש, ואומר – מה שהקב”ה כן נותן לי איזה שהוא חלק בקדושה, שאוכל לקיים תו”מ מבחינה מעשית בלבד, אזי הוא עושה צדקה איתי, כי לבהמה כמוני לא מגיע גם לא את החלק הנמוך הזה.
נמצא, אפילו אחד כזה צריך להשתדל אחרי אמונה. הגם שהוא רואה שאין לו שום שייכות לזה, וכבר הוא בטוח שממנו לא יצא שום דבר, אבל את מצוות האמונה הוא חייב לקיים. מפני שאפילו האדם הנמוך ביותר, אפילו במצבים הנמוכים ביותר, אסור לאדם להרשות לעצמו להיפרד מהבורא. תמיד הוא צריך להיות מקושר להבורא, ולהאמין שכל המצבים הנמוכים שהוא נמצא בהם, באים לו מיד ה’, ויש להם מטרה. הגם ששמאל דוחה, מכל מקום הדחייה שהקב”ה דוחה, גם בזה יש כוונות וענינים של קירוב, לכן אין לך אדם שיוכל לפטור את עצמו מהאמונה.
הנחת נר החנוכה בפתח הסמוך לרשות הרבים (שם הלכה ב’)
ההנחה של נר חנוכה צריכה להיות תמיד בפתח שסמוך לרשות הרבים, אם יש לו פתח שפונה ממש לרשות הרבים אז צריך להניח שם, אם יש לו חצר והחצר יוצאת לרשות הרבים, אז צריך להניח בפתח החצר וכו’ וכו’.
שמענו מהרבי זצ”ל שבכל אדם יש ב’ רשויות: רשות היחיד ורשות הרבים. רשות היחיד פירושה – שיש רק רשות אחת, או שיש רק את הרשות שלי, אני היחיד בעולמי, או שיש רק את הרשות של הקב”ה, היינו שיש רק דעה אחת באדם – שכולו לשם שמים. אולם רשות הרבים הוא אותו חלק באדם שנקרא רבים, ז”א שיש שמה דעות רבות ולא רק דעה אחת, יש הקב”ה ויש אני, מיעוט רבים שניים. הקב”ה הוא לא יחיד בעולמו, יש עוד כל מיני מטרות וענינים מלבדו. נמצא ששני דברים מעורבבים – אדם לומד תורה ומקיים מצוות ה’, ומצד זה יש לו איזו התייחסות לקב”ה, מצד שני היות והכל הוא עושה לתועלת עצמו, נמצא שבזאת מתייחס לעצמו.
לפי זה את נר החנוכה צריך להניח תמיד בפתח הסמוך לרשות הרבים, פירוש – נר חנוכה ענינו כפי שאומר הפסוק – “נר מצווה ותורה אור”, ונר מצווה הוא בחינת אמונה. לפי זה נר חנוכה הוא בחינת אמונה, ואת האמונה הזאת צריך להדליק תמיד בפתח שסמוך לרשות הרבים. אותה הפתיחה שיש לאדם לבחינת רשות הרבים שבו, שם צריך להניח את בחינת האמונה שלו. ויש בזה כמה משמעויות:
א. אנו יודעים שהמסך רוכב על עביות, בזמן שיש באדם עביות אז שייך אצלו עניין של עבודת ה’ – להגביל את העביות שבו, שתהיה בהתאם לרצון ה’. אם כן רשות הרבים היא בחינת העביות, ז”א הרצונות של האדם לנצל כל דבר שבקדושה לתועלת עצמו, שלא לדבר על הרצונות הגשמיים, שרוצה להנות מכל דבר לתועלת עצמו. ועל הרצונות האלו שיש באדם, צריך להרכיב את בחינת האמונה שבו, שבחינת האמונה היא רשות היחיד, ולומר שאע”פ שהרצונות שלי רוצים שיהיה פה רבים, דהיינו לשמש עם כל הדברים שבקדושה לתועלת עצמי, מכל מקום אני רוצה שהדברים האלה יהיו משועבדים ליחיד – דהיינו רק לבורא ולא לרצונות שלי. לכן נר החנוכה צריך להיות בפתח – בפתיחה שבאה לרשות הרבים. נמצא, ע”י רשות הרבים שיש לו, הוא יכול לקבל עליו עול מלכות שמים באמונה.
ב. בחינת האמונה שבאדם צריכה להאיר לרשות הרבים, משמעות הדבר – שבזמן שהאדם זוכה לאמונה, אז כל כך צריך להיות אור האמונה בו, עד שיאיר לו את רשות הרבים שבו, מבחינה זו שיראה את ההבדל בין רשות הקדושה לרשות הטומאה שבו. כי בזמן שמאיר אצלו אור גדלות ה’, והוא מתבטל כנר בפני האבוקה – אז הוא יכול לראות את ההבדל בין זה, לבין שהוא משתמש בכל עניני הקדושה לתועלת עצמו. ממילא הנר הזה מאיר את רשות הרבים שבו, ע”ד שבודקים את החמץ לאור הנר, דהיינו שרק ע”י אור הנר אפשר לראות את זוהמת החמץ שבאדם, גם פה אי אפשר לראות את רשות הרבים בלי הנר הזה. נמצא, ע”י נר חנוכה יכול לראות את בחינת רשות הרבים שלו.
ג. אפשר לומר שע”י בחינת האמונה הוא יכול לתקן את רשות הרבים שלו. על דרך שהרבי זצ”ל היה מסביר- חז”ל אומרים שמצוות נר חנוכה עד שתכלה רגל מהשוק. מצד הפשטות הכוונה שמצוות ההדלקה נוהגת כל זמן שאנשים עדיין מסתובבים בשוק. ומצד הפנימיות הסביר כך: רגל מלשון מרגלים, שהם הרצונות של האדם, שמרגלים אחר הקב”ה לראות אם הוא באמת מנהל את הבריאה בבחינת רצונו להטיב לנבראיו, והם מוצאים פגמים ומחדלים בענין רצונו להטיב לנבראיו. נמצא, בחינת האמונה צריכה להאיר כל כך עד שתכלה בחינת המרגלים מהשוק של האדם. נמצא, את נר החנוכה שמים בפתח הסמוך לרשות הרבים בכדי שעל ידי זה יתבטלו בחינת הרבים
נר חנוכה צריך להניח למעלה משלושה טפחים, ולמטה מעשרה טפחים. ואם הניחו למעלה מעשרה טפחים יצא, ובלבד שלא יניחו למעלה מעשרים אמה (שם הלכה ו’).
פירוש: אם מניחו למטה משלושה טפחים לא יצא, כי כל למטה משלושה טפחים כאילו הניחו בקרקע ממש.
עשרה טפחים הללו מרמזים על ע”ס של מלכות שמים. נמצא, אם הניח בשלושה טפחים האחרונים שהם בחי’ הוד יסוד ומלכות, הכלים היותר נמוכים, אז נבחן כאילו הניח בקרקע ממש. דהנה הוד, יסוד, מלכות, נחשבים כמלכות, וכולם כבר בחינה מסיימת (ח”ה אות מ”ה, וכן הסת”פ דח”ו אות ד’).
נמצא שצריך להניח בז’ הבחינות העליונות, ששם לכאורה נבחן למעלה מבחינת המלכות, ושם יש את הבחירה ללכת בדרך האמונה וההשפעה. לכן צריך להניח למעלה משלושה טפחים, שזה יהיה למעלה מהקרקע, למעלה מהארץ, שלא תהיה בחי’ ארציות, אלא למעלה מזה.
ואם הניח למעלה מעשרים אמה לא יצא. בשער הכוונות דסוכות גם כן מדבר אודות ענין זה, כי גם בסוכות ההלכה היא – שאם שם את הסכך למעלה מעשרים אמה – פסול, כי אם הוא שם את הסכך למעלה מעשרים אמה זה כבר לא נקרא שיושבים בצל סוכה. וכך גם פה – אם מניחים את נר החנוכה למעלה מעשרים אמה כבר לא שלטא בזה עינא, כבר לא שולטת בזה עינו של אדם.
בשער הכוונות מבאר שאָמָה היא בחינת אִמָא, משמעות הדברים- שזו”ן ביחד נבחנים לעשרים אמה, זה עשר ספירות וזו עשר ספירות, וביחד הם נקראים עשרים אמה, וביחד הם נקראים יחוד קב”ה ושכינתיה. ואז בזמן שהם מחוברים, בחיבור הזה מאיר להם אור דאמא. אבל אם הוא מניח את הנר למעלה, זה כמו שהוא רוצה להשתייך לבחינת למעלה מטבור, אז כבר שם לא שייך ענין אור דאמא, כי ענין אור דאמא שהוא של אמונה וחסדים, זה שייך בזמן שנמצאים למטה מטבור, שהוא הבחינה הקבועה של זו”ן. ז”א רק בזמן שהאדם בבחינה הזאת של למטה מטבור, שהיא כלים דקבלה, אז הוא נצרך לחסדים ואמונה, לכן אז שייך בו אור דאמא, מה שאין כן אם הוא הולך למעלה מזה, כבר לא שייך לו כל זה. ע”ד שאומר (תע”ס ח”א או”פ אות נ’) שאור דחסדים אינו מתגלה באמא, אלא דוקא בז”א. וע”ד שאומר שכל הבחינות שלמעלה מטבור נבחנות לחכמה, ורק הבחינות דלמטה מטבור נבחנות לחסדים (ח”ז תשובה קנ”ד) נמצא, לא שייכים לו נרות חנוכה שהם בחינת אמונה, ולא שייכת לו הסוכה שהיא צילא דמהימנותא, שהיא גם ענין של אמונה. זה שייך רק למי שנמצא מעשרים אמה ולמטה, דהיינו למטה מטבור.
(סעודת חנוכה תשס”ד).
