בסד
כתיב (שמות י”ב, א’): “ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר: החודש הזה לכם” וכו’, ופירש”י בשביל שאהרון עשה וטרח במופתים כמשה, חלק לו כבוד זה במצוה ראשונה.
והק’ אאמו”ר שליט”א: מה הטירחה בעשית המופתים, הרי לא טרחו בזה טרחה כלל, אלא רק היטו המטה וכו’? ופירש: דהצדיקים הם נגד הנהגה של מופתים, דהצדיקים רוצים ללכת באמונה, והמופתים מבטלים את ההליכה באמונה, דע”י המופתים רואים בפירוש את הנהגת הקב”ה, וזמ”ש רש”י שטרח אהרן במופתים, והיינו דלצדיקים מופתים זה טירחה, ובכ”ז עשה אהרן מופתים דהקב”ה צוה כן, והוא משום דכלל ישראל לא יכלו ללכת בדרך האמונה, ויכלו לצאת משליטת מצרים רק ע”י מופתים, רק ע”י ראית מציאות ה’.
(בואי כלה שב”ק פרשת בא התשס”ט)
כתיב (שמות י”ב, ב’): “החודש הזה לכם ראש חדשים” וכו’, ופירש”י: “הזה – נתקשה משה על מולד הלבנה באיזה שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע ואמר לו כזה ראה וקדש”.
ושאל: דמה יש כ”כ להתקשות במולד הלבנה, הרי היום אנו רואים שכל ילד בחיידר יודע ע”י טבלאות מהו השיעור, וכי משה רבינו לא יכל לדעת? ופירש, דהלבנה מרמזת על עיקר עבודת ה’, שהיא עבודת האמונה, דהלבנה לית לה מגרמא ולא מידי, והיא מרמזת על האמונה, שאז אין לאדם אור מעצמו, דאין נשמתו מאירה אליו, אלא מקבל הארה ע”י ספרים וסופרים. ונתקשה משה במולד הלבנה, היינו איך להציע לבנ”י את האמונה, משום שאין האדם רוצה לילך באמונה, וחשב אולי להציע להם משהו שונה שיש בו אף ידיעה, וע”ז אמר לו הקב”ה כזה ראה וקדש, דתייחד לי את עבודת האמונה, דאני רוצה רק את עבודת האמונה.
ברש”י: “כזה ראה וקדש”, דכזה הוא כדכתיב בגמ’ (תענית ל”א, א’): אמר רבי אלעזר: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר: ואמר ביום ההוא הנה אלהינו “זה” קוינו לו ויושיענו, זה ה’ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. וא”כ רואים דכזה הוא ענין של גילוי. וכזה ראה, היינו דראה הוא ענין של ידיעה, גילוי, שמגולה לאדם מציאות ה’. דלכל אדם בתחילת עבודתו, הקב”ה מאיר בו, ואז מתגלה בו מציאות ה’, ואז חייב האדם להתבטל אליו משום גדלות ה’, והוא דכתיב “כזה ראה” – דהקב”ה אומר למשה דכמו שבמצב של כזה ראה, האדם מצביע במוחש לו על הקב”ה משום שהקב”ה מגולה לו, ואז האדם חייב שיתבטל להקב”ה, את המצב הזה צריך האדם לקדש, ולעבוד את ה’ בדיוק באותה רמה, גם בזמן האחוריים שאז הקב”ה נסתר מן האדם.
שאל מדוע כתיב “לכם”, וכי לא ידעינן דראש חודש הוא לנו ולא לקב”ה? ופירש: דראש חודש מרמז על האמונה, כדפי’, ולכך כתיב לכם, דהאמונה היא לצורך התחתונים, דהקב”ה יכול ישר להתגלות לאדם, אף ללא עבודת האמונה.
ומדוע כתיב הכפילות “החדש הזה לכם ראש חדשים, ושוב כתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה”? ופירש: דאחד בא על כללות הראשי חדשים, היינו על כללות עבודת האמונה של כזה ראה וקדש, ואחד על ניסן דוקא, שכן אז יצאו ממצרים, והוא היה האבן יסוד לאמונה, שאז ראו שאפשר לצאת משליטת מצרים. ומאז יכול האדם להאמין שאף הוא יכול לצאת משליטת מצרים, דכמו שאז הקב”ה הוציא את האדם משליטת מצרים, כן הקב”ה יכול עכשיו להוציא את האדם משליטת מצרים.
(טיש שב”ק פרשת בא התשס”ט)
כתיב בשמות י’ (ב’-כ”ג) “ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלושת ימים, לא ראו איש אחיו ולא קמו איש וכו’ ולכל בנ”י היה אור במושבותם”. ופירש אאמו”רשליט”א דאם אדם לא רואה את אחיו, ולא מתחשב בחבריו, אלא מסתכל רק על עצמו – זהו חושך, אך האיש הישראלי שהולך בהשפעה ומתחשב בזולתו יש לו חיים של אור, יש לו חיים מתוקנים, אך ההיפך – חייו הם חושך, ואף מרוחק מהבורא, אך אדם שהולך בהשפעה הוא מקורב לבורא.
(בואי כלה שב”ק פרשת בא התשס”ח)
כתיב (שם י”א, ב’) “ויאמר משה: כה אמר ה’: כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, והרגתי את כל בכור בארץ מצרים”. ופירש אאמו”ר שליט”א, דבכור הוא הגדול שבבית, והיינו בחינת גדלות, דהמצרים רצו למשוך כל הזמן את אור החכמה בשלימותה, כולל את הג”ר, משום הרצון לקבל הגדול שלהם, והקב”ה נתן להם במקום שלבו נמצא, שם מוליכים אותו (ויכולים למשוך רק חכמה בלי חסדים שהם יסורים גדולים, אך משום הרצו”ל הגדול שלהם משכו אף את הג”ר). ובמכת בכורות הקב”ה הרג כל בכור, והיינו שהפסיק להם את האור של בחינת ג”ר, וזוהי המכה הגדולה ביותר של המצרים כדכתיב (שם א’) “והיתה צעקה וכו’ אשר כמוהו לא נהיתה, וכמוהו לא תוסיף”. והמכת בכורות היתה בחצות הלילה, והיינו כי לילה הוא בחינת אור החכמה, ומקרי לילה שא”א לקבלו, ולכך הצדיקים שמושכים האורות עושים צמצום, ובעת ביאת הג”ר דוחים את הג”ר, ורק את הו”ק מקבלים בע”מ להשפיע, והוא אף הענין של קריעת ים סוף, ולכך מכת בכורות היתה בחצות לילה, שהקב”ה חצה את אור החכמה ולא נתן לג”ר להאיר, וזוהי המכה של המצרים שמתו הבכורות, והיינו שנפסק מקור אור הג”ר דחכמה. ומה שהוליד הו”ק זה לא סיפק אותם כלל דרצו האור הגדול.
(טיש שב”ק פרשת בא התשס”ח)
כתוב (שמות י”ב, א-ב): “ויאמר ה’ אל משה ואל אהרון וכו’ החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לחדשי השנה“. ופירש, ראשון הוא ראשון בחשיבות: א) שיצאו משליטת מצרים, היינו משליטת הרצון לקבל. ב) שנעשו לעם. וכת’ רבנו בעה”ס זיע”א שעם הוא דבר הכרחי, בשביל שיוכלו לקיים את מצוות “ואהבת לרעך כמוך”. ועוד, כשהם עם בפני עצמם, יכולים הם להיות נבדלים משאר האומות, וללכת בדרך של השפעה, כי איש את רעהו יעזורו, וכאשר שישים ריבוא דואגים איש לצרכי זולתם, ממילא כל אחד פנוי לעסוק בהשפעה, וע”י כך נהיו מוכשרים לקבל את התורה.
וכן פירש האור החיים הקדוש – שמדוע כתיב “החודש הזה” ולא ‘חודש זה’, ה’ הידיעה באה לרמוז על זה הידוע, שהוא הקב”ה, כדכתיב “זה אלי”, שבחודש הזה נגלה הקב”ה לישראל ע”י שיצאו ממצרים, ז”א שיצאו מבחינת הרצון לקבל.
(שב”ק פרשת בא התש”ע)
