בס”ד
בפרשת “בשלח” כתוב כך (שמות י”ד, כ”ב – ל”א):
“ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה” – הם נכנסו לתוך הים, אבל למעשה זו היתה בשבילם יבשה, “והמים להם חומה מימינם ומשמאלם” – המים נעשו כמו קיר, והם עוברים באמצע. מצד פנימיות התורה, פנימיות נפש האדם, יש לפרש כך: “ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה” – יבשה מלשון יובש, וים זה מצב הפוך ממצב של יובש. הזוה”ק מסביר שהמושג ים מרמז על אור החכמה, חכמת האלוקות. למה חכמת האלוקות מכונה בשם ים? א. מפני שהיא עמוקה מאד. ב. מה ניתן לראות בים? בים יש גלים גדולים. כך גם כשהאדם ניזון מחכמת האלוקות, יש לו דינים רבים, שזה דומה לגלים. מדוע? היות שהאור הזה, אור האלוקות, יש בו תענוג עצום, לכן הוא גורם לאדם לשקוע בתוך הרצון לקבל, הוא משליט את הרצון לקבל על האדם, וזה מכונה בשם גלים.
כאן, במוסר-השכל ראשוני, צריך לומר, שכאשר האדם הולך בתוך יבשה, ז”א – הוא נמצא במצב של יובש, החיים נראים לו אפורים מאד, אין לו שמחה, אין לו טעם בתו”מ, שזה ירענן לו את החיים, יתן לו לחלוחית בחיים, לא טוב לו. במצב כזה האדם צריך להרכין את ראשו מתחת גדלות הבורא. במצב כזה האדם צריך לכונן בתוך עצמו את האמונה בגדלות ה’, שהאמונה תהיה ממשית, שהאדם ירגיש שהוא עומד בפני מלך גדול ונורא. הוא צריך להאמין שהבורא ית’ מכונן את כל המצבים האלו לטובתו. זה אומר, שכאשר האדם הולך במצב של יובש, צריכה להיות לו שמחה מכח האמונה – כאילו שהוא נמצא במצב של ים, שאז בוודאי האדם שמח ונהנה מאד. זה הפשט. “ויבואו בני ישראל” – מי שהוא בגדר ישראל, אזי הוא בא בתוך הים ביבשה. מה זה “בתוך הים ביבשה”? שאפילו שהוא נמצא במצב של יבשה, זה אצלו כאילו שהוא נמצא בתוך הים.
“והמים להם חומה מימינם ומשמאלם” – והם הולכים בתווך, באמצע. זה מרמז על עניין תיקון קוים, שהמים – יש בהם בחי’ ימין ויש בהם בחי’ שמאל. בחי’ ימין, היינו – האמונה בגדלות ה’. שהשי”ת הוא הטוב והמטיב, והוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים כולם, והכל מושלם. שלא יתכן שום חסרון בבורא או בפועלו של הבורא. כשהאדם הולך בקו ימין אזי הוא צריך תמיד להיות בשמחה ובשלמות, במצב רוח טוב. וזו צריכה להיות עיקר עבודתנו, בימין דווקא. אבל יש מצב של שמאל. שמאל נקרא מצב שלילי, מצב שהאדם עושה ביקורת על עצמו ורואה עד כמה שהוא רחוק מיהדות, עד כמה שמעניין אותו רק מעצמו, לא מעניין אותו מאף אחד, אין לו אהבת חברים, אין לו אהבת הזולת, אין לו אמונה בבורא ולא מעניין אותו שום דבר חוץ מאשר התענוגים הרגעיים הקטנטנים הגשמיים, כמו בהמה וחיה ועוף. והשמאל הזה צריך להביא אותו לתפילה ולצעקה לה’.
אם כן, האדם צריך להתנהל עם שני הצדדים. זהו שכתוב כאן: “והמים להם חומה מימינם ומשמאלם”. ז”א, זה כמו הגנה. בחי’ ימין, בחי’ שמאל – האדם נצרך לשניהם. אבל הוא צריך ללכת באמצע. כלומר, לתת ביטוי גם לימין וגם לשמאל. בעיקר, בעיקר אנו צריכים לתת עדיפות לימין. ואם נדבר בשפתם של האנשים הנמצאים בהיכל המלך, אזי יש לומר: “והמים להם חומה מימינם” – זה אור החסדים, “ומשמאלם” – זה אור החכמה.
“וירדפו מצרים” – הסטרא אחרא רודף אחרי עם ישראל שבאדם, “ויבואו אחריהם” – בחי’ אחוריים. המצרים מהווים בחי’ אחוריים לישראל. מה הם אחוריים? זהו מצב שלילי, צמצום, חלל פנוי. המצרים שבאדם רוצים לשלוט על עם ישראל ולא לתת לו לצאת לגאולתו, לדביקות בה’. “כל סוס פרעה רכבו ופרשיו אל תוך הים” – ז”א, כל החיל, כל הכוחות של הס”א. יש כאן פרשים, יש סוסים, ויש רכב. פרשים – זה בחינת מדבר. סוס – זה בחינת חי. ורכב – זה בחינת דומם. רק חסר פה צומח. פרש – זה הרוכב, והסוס והרכב – הם אלו שעליהם רוכבים – זה מרמז על שורש וענף. השורש הרוחני רוכב על הענף הגשמי. “ויבואו אחריהם כל סוס פרעה רכבו ופרשיו אל תוך הים” – כל הבחינות של הס”א נכנסים לתוך ים החכמה. אך לעם ישראל באמת נעשה נס, שנעשתה שם יבשה, מדוע? מטעם שבאמת עם ישראל יכולים לעבוד את ה’ באמונה למעלה מהדעת. הם לא חייבים לקבל דווקא את האור העליון שנקרא ים סוף. אבל המצרים כן רוצים לקבל את האור.
“ויהי באשמורת הבוקר וישקף ה’ אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן“ – עמוד אש וענן גם כן מרמזים לשמאל וימין. עמוד אש – זה שמאל, ועמוד ענן – זה ימין. “ויהם את מחנה מצרים” – אומר רש”י: “ויהם – לשון מהומה”. מה זה “בעמוד אש וענן”? רש”י מבאר: “עמוד ענן יורד ועושה אותו כטיט” – כלומר, טיט זה דבר לח, “ועמוד האש מרתיחו, וטלפי סוסיהם משתמטות”. בדרך כלל ימין קודם לשמאל, אבל בהתיחסות למצרים, השמאל קודם לימין.
“ויסר את אופן מרכבותיו וינהגהו בכבדות” – מסביר הזוה”ק: אופן מרכבותיו זה בחי’ המלכות. המלכות היא כידוע מרמזת על הכלים דקבלה של האדם. ע”י עמוד האש והענן הסיר את אופן מרכבותיו – ז”א, ניטרל את כל הכלים דקבלה של האדם. “וינהגהו בכבדות” – ז”א, בגשמיות, אם האופן של המרכבה נפל, ממילא אין כבר גלגלים, אזי המרכבות הולכות בכבדות. “ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל כי ה’ נלחם להם במצרים” – ז”א, הס”א שבאדם רוצה שליטה בים החכמה, באור החכמה, הוא רוצה שליטה בעם ישראל, והקב”ה מוריד את אופן מרכבותיו. אופן זה בחי’ הכלי דמלכות, שהוא עיקר כלי הקבלה. הקב”ה מנטרל אותו. “וינהגהו בכבדות” – ז”א, אם הכלים דקבלה הם מנוטרלים מחמת רוב הייסורים שגורמים עמוד האש ועמוד הענן, שהם ייסורים של ימין ושמאל, כידוע, דינים דנוקבא ודינים דדכורא, אזי “ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל” – אני צריך לברוח מפני ישראל בגלל השליטה של עם ישראל. “כי ה’ נלחם להם במצרים“ – הקב”ה נלחם בעם מצרים, בקליפת מצרים. רש”י אומר: “דבר אחר: “במצרים”, בארץ מצרים, שכשם שאלו לוקים על הים, כך לוקים אותם שנשארו במצרים”.
“ויאמר ה’ אל משה נטה את ידך על הים” – הידיים של משה רבנו הם ידי אמונה. “וישובו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו. ויט משה את ידו על הים וישב הים לפנות בוקר לאיתנו ומצרים נסים לקראתו. וינער ה’ את מצרים בתוך הים“. משל למה הדבר דומה? לפעמים רואים שנמלים נכנסות לאיזו כוס שיש בה משקה מתוק. הן נהנות מהמתוק לכן הן נכנסות לשם. אבל אח”כ הן כולן טובעות שם. כך גם מבחינת נפש האדם. הרצון לקבל רוצה כמה שיותר תענוג, אבל אח”כ הוא טובע שם.
“וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים לא נשאר בהם עד אחד” – ז”א, כל כוחות הס”א טבעו ומתו בתוך התענוג הגדול הזה של ים החכמה. “ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים” – האיש הישראלי הוא לא משועבד לתענוג של אור החכמה שנקרא ים, אלא הוא יכול גם לעבוד באמונה שנקראת יבשה. “והמים להם חומה מימינם ומשמאלם” – המים שומרים על האדם שילך בקו האמצעי. כי אם הוא הולך יותר מדי ימינה – יש דינים דנוקבא, אם הוא הולך יותר מדי שמאלה – יש דינים דדכורא. לכן זה שומר עליו שילך באמצע.
“ויושע ה’ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים” – “שפת” זה מלשון סוף. ז”א, לא זכו להשיג את התענוג עצמו, מפני שהיה סוף על התענוג. “וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה’ במצרים – את הניצחון, וייראו העם את ה’ ויאמינו בה’ ובמשה עבדו“. “היד הגדולה”, אומר רש”י – הגבורה הגדולה. “ויראו העם את ה'” – השיגו את מדרגת יראת שמים. כיוון שראו מה שעולה בגורלו של הס”א, אזי השיגו על ידי כך מדרגה של יראת שמים. “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו” – השיגו גם כמה גדולה מדרגת האמונה, שבזכותה ניצלו מן הים. מה שאין כן, המצרים, שלא יכולים ללכת באמונה, טבעו בים.
