בס”ד
“וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון במדבר” (שמות ט”ז, ב’) – התלוננו על משה שהוא בחינת אמונה ואהרון בחינת חסדים, עליהם הם התלוננו. הנהגתם של משה ואהרון במדבר לא מצאה חן בעיניהם. מי אלה הם? – צריך ללמוד את כל התורה בגוף אחד, באדם אחד. “ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה’ בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע” (שם ג’), קליפת מצרים, הקליפה מספקת ליושב במצרים איזו חיות. מפשט הפסוקים, נראה כאילו היו הם איזו חבורה של אנשים בעלי תאוות בשר, שעניינם כל הזמן רק אכילה. אומר רש”י: נגמר הלחם לאנשים שראו את כל האותות במצרים ובקריעת ים סוף. על מה הם מתלוננים? על דברים גשמיים? ואם תאמרו שהם הגיעו למצב של פיקוח נפש, אבל אלו אנשים שראו את כל הניסים המופלאים, האם הם לא יכלו להאמין שהקב”ה יספק להם מכל טוב? קשה להבין.
מפרש הזוה”ק את הדברים על הצד הפנימי: מדובר באנשים פנימיים מאוד שכל מה שעניין אותם הוא רק הקב”ה ולא דבר גשמי. דור המדבר היה הרבה מעל התאוות הגשמיות. “בשר” – הוא בחינת ג”ר דחכמה, כפי שהזוהר מפרש בכמה וכמה מקומות, ג”ר, ספירות ראשונות של התגלות האלוקות, ולחם מרמז על הזנה אלוקית שניזונו, שעיקרו חסדים – ואת זה היה להם.
“מי יתן מותנו ביד ה’ בארץ מצרים” – מותנו מבחינת רשעים בחייהם נקראים מתים. שלא דבוקים באמונה למעלה מהדעת אלא באור האלוקות.
“כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב” (שם ג’) – כאילו אין שום תזונה רוחנית במצב של מדבר, אין כלום. התלונה שלהם היא על הרוחניות, על הניתוק מהבורא, על כך שצריך ללכת במדבר למעלה מהדעת. אני מצייר לעצמי את האנשים הכל כך גדולים שסבלו מכך שהם כבר מעל העניין של המדבר, הם עברו הרבה ניסיונות והם כבר הוכיחו שכל רצונם הוא רק להשפיע נחת רוח לה’, ובשביל מה הם צריכים את כל העסק הזה.
“ויאמר ה’ אל משה הנני ממתיר לכם לחם מן השמים” (שם ד’) – קודשה ובריך הוא, נקרא שמיים, ז”א, שהוא משפיע הארת חכמה לתחתונים וחכמת האלוקות שעיקרו חסדים. “ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו” – כל יום צריך לצאת וללקט את האור, בכל יום יש עבודה חדשה להיות ניזון מהאור הנקרא חסדים והארת חכמה. “למען אנסנו אם הילך בתורתי אם לא”– האיש הכפוף לחוקי התורה אמור להסתפק בהארה קטנה שעיקרה חסדים ואמונה. “אנסנו” מלשון אל רם ונישא, אני רוצה לרומם אותו. “והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום” (שם ה’) – ביום השישי יקבלו מנה כפולה, כי בשבת לא מלקטים. ליקוט – משמעותו עבודת האדם, לברר רצונות דקבלה ולתקן אותם ולהמשיך איתם כל יום אור אלוקות חדש, על מנת להשפיע נחת רוח חדש לבורא. בשבת זה לא שייך, שבת היא כעין עולם הבא, שבת מורה על שלמות, על גמר התיקון.
“ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל ערב וידעתם כי ה’ הוציא אתכם מארץ מצרים” (שם ו’) – הרי הקב”ה הוציא אתכם משליטת קליפת מצרים, ומה אתם צריכים את ההצעות הרוחניות שמציעה קליפת מצרים? “ובקר וראיתם את כבוד ה’ בשמעו את תלנתיכם על ה’ (ז”א) ונחנו מה כי תלינו עלינו” – אומר רש”י: אמרו מה אנחנו חשובים עכשיו שאתם מלינים ומרימים עלינו את הכל, את בניכם ואת נשיכם ובנותיכם? הרי אנחנו שום דבר, הקב”ה מחליט הכל. משה רבנו חוזר על זה: “ויאמר משה בתת ה’ לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע, בשמע ה’ את תלנתיכם אשר אתם מלינם עליו, ונחנו מה, לא עלינו תלנתכם כי אם על ה'” (שם ח’) – הפשט אומר, שכאילו משה ואהרון אומרים ‘לנו אין שום ישות, אנחנו רק שליחים למסור לכם את רצון ה’, אנחנו בכלל לא צד בדבר’. זאת צריכה להיות דמותו של המנהיג הישראלי האמיתי, שידע ויאמין שהוא לא צד אלא רק כמתווך בין הקב”ה לישראל ובין ישראל לקב”ה, הוא בכלל לא צד, לו אין ישות, אלא הוא נמצא רק לשרת את כל הצדדים, הוא בא לשרת את הקב”ה ובא לשרת את עם ישראל. מצד פנימיות התורה, המושג “מה” מורה על סתימה. ידוע מהקדמת ספר הזוהר, מאמר שלישי, “מי ברא אל” מפרש “מה” – סתימה, “מה ידעת, מה ראית” – אתה לא יודע כלום. כלומר, משה ואהרון היו בדרגת המלכות, בחינת למטה מטבור ששם לא מאיר בכלל אור אלוקות, אור ישר, הם אומרים, אנחנו מה לנו בכלל, לנו אין שום דבר.
“ויאמר משה אל אהרן אמר אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה’ כי שמע את תלנתכם” (שם ט’) – במילה “תלונה” יש גם את המילה “לינה”. האר”י הקדוש מבאר ש”לינה” – שינה, משמעותה עליית מ”ן, בדומה בגשמיות כשהאדם ישן מסתלקים ממנו כל המוחות והוא נשאר רק עם קיסטא דחיותא, אח”כ הוא קם רענן. כך ברוחניות, בכל פעם שהמוחין של האדם עולים ומתעלים כדי להמשיך מדרגה חדשה, אז המדרגה הנוכחית בקיסטא דחיותא, בחיות מינימלית.
“ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל ויפנו אל המדבר והנה כבוד ה’ נראה בענן” (שם י’) – כבוד ה’ מתגלה דווקא אם האדם מקבל על עצמו את עבודת ה’ בהסתרה, “ענן” מרמז על הסתרה מבחינת מסך ואור חוזר שרק על ידו אפשר לקבל את האור העליון. אבל הם רוצים גילוי, ומה שייך להם ענן? אולי על ידי משה ואהרון העבודה היא מבחינת ענן, אבל לא על ידם.
“וידבר ה’ אל משה לאמר: שמעתי את תלונת בני ישראל דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי ה’ אלקיכם: ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה ובבקר הייתה שכבת הטל סביב למחנה: ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס דק ככפר על הארץ: ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא. ויאמר משה אלהם הוא הלחם אשר נתן ה’ לכם לאכלה” (שם י”א-ט”ו) – הקב”ה שלח להם את השלו, את הבשר, ושלח לחם מהשמיים. הבשר אינו הבשר כפי שמספקת קליפת מצרים. רש”י מדגיש: בין הערבים תאכלו בשר. בשר לאכול ולא לשובע, אומר רש”י. לימדה תורה דרך ארץ, שאין אוכלים בשר לשבוע. כלומר, התגלות האלוקות נכונה. בשר מלשון ב- שר – שר זה גדול, ומיהו הגדול? ה’ הוא הגדול! הרעיון הזה, כדי שהאדם המקבל ייהנה לשבוע מהלחם, היות שהעליון רוצה רק להיטיב לנבראיו, כדי שהאדם יוכל לשעבד את עצמו ביתר שאת וביתר עוז – הרעיון הזה מודגש. “בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע” – הלחם שעיקרו חסדים צריך להיות השובע של האדם. “ויאמר משה הוא הלחם אשר נתן ה’ לכם לאכלה” – לחם מהשמיים שעיקרו בחינת חסדים, ועל כן נקרא בשם מן.
“ואמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא” (שם ט”ו). “מה הוא” זו שאלה המצביעה על מצב של חיסרון ולא של מילוי, מצב המרמז שהתזונה של האדם צריכה להיות מאמונה ולא מידיעה.
