בס”ד
בפרשת ויצא – התורה מביאה את פרשת צאן יעקב, אשר מתארת משא ומתן בין יעקב ללבן על שכר עבודתו, לכן היה מדובר שיעקב יקבל רק חלק מהצאן ולפי סימנים מיוחדים אשר קרויים ע”פ התורה נקודים וטלואים וכו’.
“וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו….”
“…ואביכן התל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים ולא נתנו אלוקים להרע עמדי, אם כה יאמר נקודים יהיה שכרך וילדו כל הצאן נקודים, ואם כה יאמר עקודים יהיה שכרך וילדו כל הצאן עקודים” (בראשית ל”א, ד’-ח’)
הנקודה היתה שיעקב יקח את הצאן עם הכתמים, כאשר היו כל מיני סוגי כתמים – נקודים ועקודים וכו’, והמדרש מספר, שקודם כל הוציאו את כל הצאן האלו מהעדרים של יעקב בכדי שלא יהיה לנקבות שמתעברות דוגמא כזאת לצאן, וכדי שלא יולידו צאן בצורה זאת. ואת כל הצאן האלו שם בעדר של לבן. ובנוסף, לבן יצר מרחק של שלושה ימים בין העדר שלו לעדר של יעקב. ולמרות כל זאת, הצאן של יעקב ילד עם נקודים ועקודים וכו’, לפי המשכורת שלו ככה הם ילדו, למרות שלבן עשה את כל המאמצים שלא יהיה כך.
ומה אנו יכולים ללמוד מזה?
לבן – זוהי קליפה שכנגד השמאל. השמאל דקדושה ענינו שהאדם צריך לעבוד בכדי להשיג חסרונות דקדושה, כי מצד הטבע לאדם אין חסרונות של קדושה. אדם יכול לישון טוב מאד בלילה גם אם הוא לא דבוק בה’, וגם אם אין לו רצון להשפיע, וגם אם אין לו אמונה. אמנם אנחנו לומדים בספרים שאלו הם דברים חשובים, אבל על כל פנים אדם יכול לישון בלילה גם בלי זה.
ממילא, להשיג חסרונות של קדושה כמו שכתוב “צמאה לך נפשי” דוד המלך מתבטא בלשון הזאת שהוא צמא לראות פני ה’, “כמה לך בשרי” כמו אדם שבא מן המדבר והוא צמא והוא עייף, אז להגיע לחסרון כזה זו עבודה קשה, ועבודה זאת קרויה בשם קו שמאל, ומטרתה היא להגיע לחסרונות, כי ידוע שלפי גודל החסרונות כך גם גודל המילוי. לפי הכלי כך האור. הרבי זצ”ל אומר שזה כמו בגשמיות: לפי גודל הבנין שרוצים לבנות, ככה גודל הבור שצריכים לחפור באדמה בכדי להעמיד את היסודות. אם רוצים לבנות בנין גבוה, צריכים ליצור חסרון גדול מאד, אחרת הבנין לא יכול להיות גבוה.
מה שכנגד החסרון – נקרא לבן. לבן זו בחינה של שלמות. הקליפה הזאת משתדלת לתת לאדם את ההרגשה שיש לו שלמות מלבטל לו את החסרונות. כאמור, ענין הצאן מרמז על כלים, צאן הוא מלשון יציאה לחוץ. הצאן, ככל שהם יותר מנוקדים ברודים מנומרים וכו’, ככל שיש בצאן יותר כתמים – הרי זה משובח, לכן זו הסיבה שיעקב הציב את הנקודה הזאת בתור הצאן שלו למשכורת. ככל שיש ביציאה של האדם מחוץ לקדושה, שהוא מרגיש יותר מלא כתמים, ככל שיש בזה יותר כיעור, רק אז, לפי שיעור החסרון שלו יכול לזכות – באור העליון. לכן לבן, שהוא הקליפה הזאת שכנגד קו שמאל, עשה מאמצים גדולים שלא יהיה בצאן של יעקב שום בחינה כזאת של נקודים או ברודים וכו’, שלא יהיו שם שום כתמים.
וזהו מה שהתורה אומרת – “ואביכם התל בי”, ז”א שלבן עשה את כל המאמצים האלו, בכדי שבאמת לא יהיו חסרונות אצל יעקב. ובכל אופן, בכל פעם שקבעו שתיהיה המשכורת של יעקב מסוג מסוים, ולבן עשה את כל המאמצים שלא יוכל להיות החיסרון מהסוג המסוים הזה אצל יעקב, עם כל זאת, כתוב בפרק הקודם שיעקב לקח מקלות ופיצל בהם פצלות, עשה בהם חסרונות, והצאן כן ילדו כדוגמת הצורות הללו.
וצ”ל מה הנקודה כאן: יש דרך יסורים ויש דרך תורה. אע”פ שמצד הטבע, אדם לא יכול באמת להגיע לחסרונות דקדושה, דהא עין רואה ולב חומד, ומה שהעין רואה זה כל מיני ענינים של גשמיות לקבל ולא חסרונות רוחניים, אך על כל פנים כותב רבנו בעה”ס, שע”י הדביקות של האדם בתורה, המאור שבתורה מאיר לו עד שמרגיש את השחיתות הנוראה שיש ברצון לקבל, ונעשים לו חסרונות להיפטר מהרצון לקבל מצד השלילי, ומצד החיובי – נעשים אצלו חסרונות לה’.
אז הגם שהקליפה עושה כל המאמצים הללו להרגיע את האדם, ואומרת לו שברוך השם יש לו רכוש גדול בתורה ובמצוות, והיא נותנת לו את היכולת להיות שמח בחלקו, זה נקרא לבן. שהכל בסדר. ברוך השם, יש הרבה אנשים בעולם שאין להם את הרכוש שיש לך בתורה ובמצוות, אז ממילא, בלי חסרונות, בלי כלים, האדם לא יכול לזכות לאור.
ומכל מקום, אם האדם דבק בתורה, אז כתוב שע”י התורה אדם יכול לקבל הארה דקדושה, שההארה הזאת עושה בו חסרונות, היא מראה בו את כל המומים, נותנת לו להרגיש מה עיקר ומה טפל, ואיך שחסר לו את העיקר, ומה גודל החסרון. וכמובן, שיש גם הבדלים בגודל החסרון, באיכות של החסרון. ז”א, אם האדם מרגיש שיש בורא בעולם, והוא לא קשור לבורא, אז זה חסר לו, אבל עדיין יכול לישון בלילה גם בלי זה. אז ככל שהבורא נעשה יותר גדול אצלו, כך גם החסרון נעשה יותר גדול אצלו ואז הוא מרגיש עד כמה שהוא מחטיא את המטרה, קיבל פה כמה שנים בעולם הזה בכדי להשיג את הדביקות בה’, והנה השנים עוברות להן, ואין לו שום חסרון על זה. אם הבורא קטן, אז החסרון גם כן קטן, כי אז האדם לא מרגיש שהוא מפסיד פה משהו גדול. לכן הגם שהמאמצים של קליפת הלבן זה לעשות את האדם שמח בחלקו, על כן הוא משתדל שלא יהיה בצאן של האדם שום כתמים ושום דבר. יש לו צאן, אבל שלא יהיה כ”כ גרוע.
מכח השמחה, שמחה של קדושה שיש לאלו ההולכים בדרכי התורה, אלו ההולכים למעלה מהדעת, שמחה של מצוה, שמחה שאין בה טעם לגוף, אלא טעם לנשמה, מכח השמחה הזאת יכולים לפעול את הענין של ההפיכה, שלא יהיה כדרך הטבע שהקב”ה ברא שליטת הרצון לקבל. מצד הטבע, אומות העולם שולטות על ישראל, מפני שהטבע של הרצון לקבל הוא חזק מאד, משא”כ ענין הרצון להשפיע, צריך להיקנות ע”י מאמצים מרובים, ואינו בגדר הטבע. אבל מכח המאור שבתורה, מכח שמחת הדביקות בה’, מכח הביטחון בה’, יכולים לפעול את “אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם” (אסתר ט’, א’) מה זה אומר שישלטו היהודים בשונאיהם? מהפכה. שמה שהוא היה למעלה בחשיבות, יהיה למטה בחשיבות, ומה שהיה למטה בחשיבות יהיה למעלה בחשיבות. ז”א אם בדרך הטבע למעלה בחשיבות בזמן שאדם יכול לקבל, ולהשפיע אצלו זה למטה, הגם שהוא משפיע אבל זה אצלו למטה, צריך לעשות את זה בכפייה, וע”י שמחת האמונה, שמחת הדביקות בה’, יכולים לפעול שהאדם ישיג חשיבות בהשפעה.
במקום שהאדם ישיג חשיבות ומעלה בהנהגה ע”פ הטבע שלו, שמתנהג ע”פ מה ששכלו מבין, ובאם רואה איזה פסול בשני, אז מתנקל לו, מוכיח אותו, ומתרגז עליו, ומכלים את פניו, במקום זה צריכה להיעשות מהפכה: “אשר ישלטו היהודים המה בשוניאהם”, שהאדם יקבל כוחות לראות את חברו שהוא גדול הדור, שהוא בודאי הרבה יותר גדול ממנו, ולדון אותו לקו זכות בכל האופנים, ולראות שמחה וזכות לעצמו להשפיע לו, ולשמוח אם יכול לשרת אותו. זה נבחן “אשר ישלטו היהודים המה בשוניאהם”, זו בחינה של השפעה, בחינה של אמונה למעלה מהדעת, בחינת שמחה, שמח בחלקו, שזה ישלוט ב”אויבים” שהם הרצונות לקבלה.
