בס”ד
“וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה-סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ; וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה. וֶהֱבִיאָהּ, אֶל-בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, עַל כָּל-לְבֹנָתָהּ; וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, הַמִּזְבֵּחָה–אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַיהוָה. וְהַנּוֹתֶרֶת, מִן-הַמִּנְחָה–לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו: קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, מֵאִשֵּׁי יְהוָה. וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה, מַאֲפֵה תַנּוּר–סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן. וְאִם-מִנְחָה עַל-הַמַּחֲבַת, קָרְבָּנֶךָ–סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, מַצָּה תִהְיֶה. פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים, וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן; מִנְחָה, הִוא. וְאִם-מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת, קָרְבָּנֶךָ–סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן, תֵּעָשֶׂה. וְהֵבֵאתָ אֶת-הַמִּנְחָה, אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה–לַיהוָה; וְהִקְרִיבָהּ, אֶל-הַכֹּהֵן, וְהִגִּישָׁהּ, אֶל-הַמִּזְבֵּחַ. וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן-הַמִּנְחָה אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה–אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַיהוָה. וְהַנּוֹתֶרֶת, מִן-הַמִּנְחָה–לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו: קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, מֵאִשֵּׁי יְהוָה. כָּל-הַמִּנְחָה, אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה–לֹא תֵעָשֶׂה, חָמֵץ: כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ, לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה. קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם, לַיהוָה; וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא-יַעֲלוּ, לְרֵיחַ נִיחֹחַ. וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ, בַּמֶּלַח תִּמְלָח, וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ, מֵעַל מִנְחָתֶךָ; עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ, תַּקְרִיב מֶלַח. וְאִם-תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים, לַיהוָה–אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ, גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל, תַּקְרִיב, אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ. וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה; מִנְחָה, הִוא. וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, עַל, כָּל-לְבֹנָתָהּ–אִשֶּׁה, לַיהוָה” (ויקרא, ב, א”-ט”ו)
“וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה-סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ; וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה” – אומר רש”י: ‘ונפש כי תקריב, ואל נאמר נפש בכל קורבנות נדבה אלא במנחה’. רק בקורבן מנחה נאמר נפש. מי דרכו להתנדב מנחה? – עני, כי קורבן המנחה הוא קורבן מאוד מאוד פשוט. יש כמה וכמה סוגים במנחה: האופציה הראשונה – סולת, סולת הבאה עם לבונה אותה מקטירים על המזבח. האופציה השנייה – מאפה תנור, “קָרְבַּן מִנְחָה, מַאֲפֵה תַנּוּר–סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן”. השלישית – “וְאִם-מִנְחָה עַל-הַמַּחֲבַת, קָרְבָּנֶךָ–סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, מַצָּה תִהְיֶה”. כלומר, בכל מיני צורות שהמשותף ביניהם הוא הסולת. לוקחים סולת עם שמן עושים על המחבת או בתנור וכדומה. –”מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת, קָרְבָּנֶךָ” מה זה מרחשת? גם איזה סוג? אומר רש”י: כלי עמוק שהיה במקדש, כמו מוצר הנעשה בטיגון שמן עמוק. זו האופציה הרביעית. למעשה, המשותף בין כל האופציות הוא שכולם מסולת אותה עושים בצורות שונות. מי מביא סולת? מי מביא לקורבן עם קצת קמח? – רק עני. ולכן אומר רש”י: ‘מי דרכו לנדב מנחה? – עני. אמר הקב”ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו’. לעני אין כלום, מצבו הכלכלי מאוד קשה, בקושי הוא מצליח לשרוד, ובכל זאת הוא רוצה להביא משהו לה’ יתברך. הוא לא רוצה רק לעצמו, הוא רוצה להביא משהו. מהי היכולת להביא? – סולת, סולת בצורה כזאת או אחרת, בכל מיני צורות. לכן כתוב: “וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה” כי הנתינה הקטנה שלו היא מסירות נפש, כאילו מקריב את נפשו. “סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ”. אפשר לומר סולת מלשון “סולו לרוכב בערבות”, סולו – מלשון קילוס ושבח. ז”א, שהאדם צריך לשבח לה’ יתברך גם על הדבר הקטן שיש בחלקו. גם הקשר הקטן ביותר שיש לו עם הקדושה, אפילו שזה בלי לב ובלי מוח, אפילו שזה קשר חיצוני, גם על זה צריך לתת תודה לה’.
אנחנו צריכים ללמוד מפרשה זאת לענייננו, ובמיוחד מי שעוסק בפנימיות התורה. אנחנו לומדים מהספרים שלנו, מתלמוד עשר ספירות, בלימוד הזוהר הקדוש, רואים איך המדוברים שם היו אנשים שהתענוגים הגשמיים לא דיברו אליהם כלל. התענוג בשבילו חיו היה אור האלוקות, וכל הפיתויים והניסיונות שלהם, הכל היה לגבי אור האלוקות. כלומר, הם חיו ברמה גבוהה מאוד. באור האלוקות עצמו יש דרגות, דרגה מעל דרגה של אור יותר גדול ויותר גדול. כל החיים שלהם היה עניין החיבור עם אור האלוקות. בכל הניסיונות שלהם הם יכולים לעשות מסכים, לוותר ולעבוד באמונה, או שהם דווקא רוצים לקבל את אור האלוקות. יבוא אדם ויאמר, אנחנו בכלל על המפה? אנחנו כל כך קטנים, אותנו מעניינים התאוות הגשמיות. קח מהבנאדם איזו חתיכת בשר ואתה כבר לוקח אותו בשבי. רוב רובם של האנשים החיים בדורנו, האם אותם מעניין אור ה’? – אותם מעניינים תענוגי הבשר, כבוד, כסף וכו’. כל הניסיונות שלנו הם בעניין הזה, וכל המסכים וההתגברויות שאנו עושים הם בקשר לתענוגים האלה. תענוגים אחרים אין לנו, אנחנו לא יכולים לדמיין לעצמנו שאנחנו עושים מסכים על תענוגים שאין לנו. משמיים לא מראים לנו את התענוגים הגבוהים כל זמן שלא נתגבר על התענוגים הגשמיים. בזה אנו נכשלים. אם כן, יכול אדם לומר, למה זה אנוכי? אנחנו כל כך קטנים, כל כך נמוכים ומתי נבוא לכל מה שכתוב בספרים הקדושים, מתי נגיע למדרגות המופיעות בתלמוד עשר הספירות? להשיג את הפרצופים של עולם העשייה ושל עולם הבריאה, היצירה ועולם האצילות? מתי נגיע להשיג את כל המדרגות שהשיג “בעל-הסולם” ואנשים ברמה שלו? אנחנו לומדים ולא קשורים לזה בכלל, אז מה כל העסק הזה בכלל? על זה באה התורה ומייחדת את כל הפרשה הזאת?
“וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה-סֹלֶת” – אנחנו בגדר עניים ואנחנו צריכים לעשות את ההקרבה ברמה שלנו. לעני אין כלום והוא מביא קצת סולת וקמח עם טיפ טיפת שמן. “לבונה” – סוג של בושם. אומר רש”י: ‘קומץ לבונה’ ואת זה מקריבים “עַל-הַמַּחֲבַת… מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת” בכל מיני צורות, ולמעשה, זה משהו מאוד קטן ודל. זה מלמד אותנו שאנחנו צריכים להיות שמחים. מצד אחד, צריכים לשאוף למדרגות גבוהות ומצד שני, צריכים להיות שמחים בחלקנו, שה’ יתברך נתן לנו את ההבנה שצריכים לחיות כדי להשפיע ולא על פי הרצל”ק. מה אנחנו צריכים להשפיע? – על התענוגים הקטנטנים האלה צריכים להיות שמחים. סולת – מלשון “סולו לרוכב”, לשבח לה’ יתברך על זה. סולו לה’ יתברך. שלא יגיד האדם ‘איזה סוג קורבן זה? לא שווה כלום’. לא יגיד כך, צריך לקבל את זה כמתנת הבורא יתברך ולהלל ולשבח לה’ יתברך. להחשיב שנתן לנו לשרת אותו, גם אם זו דרגה נמוכה. על הסולת הזאת. “וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן לְבֹנָה” – קצת שמן קצת לבונה. אומר שצריכים להקריב את ההקרבה בשמחה, לבונה מלשון לבן, להרגיש שלמות בדבר. “וֶהֱבִיאָהּ, אֶל-בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים” – צריך להביא את הקורבן הקטן הזה אל בני אהרון הכהנים. כהן נבחן לבחינת החסד. בהבאת הקורבן צריך להשתמש בתכונת החסד שבאדם. לא יבעט האדם בשום קשר שיש לו לקדושה, ולו הקטן ביותר. זה נקרא שהאדם רוצה להשפיע לה’, זה נקרא שלאדם יש אהבת ה’ והוא שמח בכל נקודת קשר לקדושה. למעשה, זה סימפטום, זה מראה שהאדם אוהב את הבורא ומחשיב את הבורא, וממילא הוא צריך להודות לו גם על האפשרות הקטנה ביותר שנתנה לו לשרת את המלך.
“וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, עַל כָּל-לְבֹנָתָהּ” – בקורבן של סולת יש מידה. לוקחים את הסולת ביד, סוגרים שלוש אצבעות ומה שנכנס בתוך שלושת האצבעות את זה מקריבים. “וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, הַמִּזְבֵּחָה–אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַיהוָה“, לא מספיק שמביאים כאן קורבן מאוד פשוט שהוא סולת, שמן וקצת לבונה, גם מביאים בכמות זעירה. אפשר לומר: שלושת האצבעות מרמזות על ג”ר, ג’ ספירות הראשונות. ידוע שג’ ספירות ראשונות מרמזות על שלמות. שהאדם ירגיש שלמות גם כשנותנים לו אפשרות לעשות שירות כזה קטן לה’ יתברך, הוא כבר צריך לשמוח שהוא יכול לשמח את המלך. “וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, הַמִּזְבֵּחָה–אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַיהוָה. וְהַנּוֹתֶרֶת, מִן-הַמִּנְחָה–לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו: קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, מֵאִשֵּׁי יְהוָה” – היתרה נשארת לכהנים. הוא מביא איזו כמות, ולמעשה מקריבים רק את הקומץ והשאר נשאר לכהנים. התורה מביאה בהמשך את סוגי המנחה, בין אם זה “מַאֲפֵה תַנּוּר–סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן. וְאִם-מִנְחָה עַל-הַמַּחֲבַת, קָרְבָּנֶךָ–סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, מַצָּה תִהְיֶה. פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים, וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן; מִנְחָה, הִוא. וְאִם-מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת, קָרְבָּנֶךָ” – בכלי שיש בו שמן לטיגון עמוק. “סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן, תֵּעָשֶׂה. וְהֵבֵאתָ אֶת-הַמִּנְחָה, אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה–לַיהוָה; וְהִקְרִיבָהּ, אֶל-הַכֹּהֵן, וְהִגִּישָׁהּ, אֶל-הַמִּזְבֵּחַ. וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן-הַמִּנְחָה אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה–אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַיהוָה. וְהַנּוֹתֶרֶת, מִן-הַמִּנְחָה–לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו: קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, מֵאִשֵּׁי יְהוָה. כָּל-הַמִּנְחָה” – מה מרמז – “וְהַנּוֹתֶרֶת, מִן-הַמִּנְחָה–לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו”? – זה מרמז על עניין שלמות, מה שהצלחתי להקריב, לעשות למען ה’, צריך לשמוח בו שיהיה מבחינת “סולו לרוכב בערבות” – הרוכב בערבות הוא הבורא יתברך. יש רקיע הנקרא ערבות, והבורא נבחן שהוא רוכב ומתגלה אל הנשמות הנמצאות ברקיע זה. ואת מה שלא הצלחתי להקריב, לא הצלחתי להקריב לה’, לא הצלחתי לייחד את זה לה’ – גם בזה צריך לשמוח. איך אדם יכול להיות שמח? משל לאדם שיש לו תאווה מסוימת והוא הצליח קצת להתגבר וקצת לא, על הקצת שלא הצליח להתגבר מה יש לו לשמוח? – גם פה יש לשמוח, על שהקב”ה מראה לו איך הוא מסור בידי הרצל”ק, הוא רואה את האמת והאמת זה דבר חשוב מאוד. כשאדם יודע את האמת על עצמו זה חשוב, כי הוא לא חי באשליות, גם על זה צריך לתת תודה לה’.
פרשה זו חשובה מאוד, היא מלמדת אותנו את עניין ‘שמח בחלקו’. עוד אומרת לנו התורה “ לֹא תֵעָשֶׂה, חָמֵץ” – אסור לעשות את המנחה חמץ, כי חמץ זה דבר שמחמיץ וכתוב בספרים הקדושים שזה מרמז על היצר הרע. יוצא, שמנחה וחמץ זה תרתי דסתרי. לגבי רשעים כתוב: “והרשעים כים נגרש”, הם כמו ים שתמיד גועש, הגלים הולכים ובאים ואין להם אף פעם מנוחה. הרצל”ק תמיד משתולל ורוצה עוד ואף פעם לא נוח לו, הוא לא מסופק, אין לו סיפוק. לכן אסור לעשות את המנחה חמץ כי זה סתרי ותרתי. מהות קורבן המנחה היא דווקא להיות שמח בחלקו, לשמוח בכל דבר ודבר שה’ יתברך נותן, לשמוח, להעריך, להחשיב ולהגיד תודה לה’, להלל ולשבח על מה שיש. אסור לעשות את זה חמץ.
“כי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ, לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה” –לכאורה לא מובן. שְׂאֹר זה עניין של חמץ אבל למה לא דְּבַשׁ? להפך, הייתי מבין שדבש כן צריך להקריב במנחה. רש”י אומר: ‘כל מתיקת פרי קרוי דבש’, כל פרי מתוק זה דבש. אם כך, צריך להיות להפך, כשאדם מהלל ומשבח לה’ בכל עניין אז מן הראוי היה להביא פירות מתוקים, להראות שהאדם מתוק לו ושמח לו, אז למה כתוב “כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ, לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה”? – התשובה, אם היה אפשר להביא פירות מתוקים זה כאילו אומר את ההפך, זה כאילו שבזמן שאתה יכול לשרת את הבורא בדברים גדולים אתה יכול להיות שמח, כמו הפרי שאני מביא עתה, הפרי הזה הוא מתוק ובאופן ריאלי אני צריך לשרת את הבורא בעניינים הגדולים. הפרי הזה מתוק, לא שהוא מר ואני שמח בו כאילו הוא מתוק, אלא הפרי הזה הוא באמת מתוק. זה היה כאילו אומר, שבאופן ריאלי יש לשמוח רק בדברים גדולים וחשובים ולכן אסור להביא דבש. הנקודה היא, שהאדם יהיה שמח גם בדבר שהוא קטן, אפילו בדבר שלכאורה הוא מר, כי אם האדם עושה חשבון ושואל, מה אני בעצם מקריב פה? – יש לי תאווה לבשר, ולמען ה’ אני מתגבר ולא לוקח את הבשר. מצד החשבון האובייקטיבי, האדם יבוא ויאמר: מה עשיתי פה, בסדר, אני לא התנהגתי כמו חיה, איזה שבח עצום זה? לא התנהגתי כמו חיה, בשביל זה באנו לעולם? באנו לעולם כדי להשיג את המעלה שלא להתנהג כחיה? – הרי באנו לעולם כדי להשיג את האורות האלוקיים שסידר ה’ יתברך בעולמות העליונים, באנו לעולם כדי שהניסיונות שלנו וכל העבודה שלנו תהייה בעולמות העליונים ולא כמו חיה שעניינה תאוות בשר. אם כן, יבוא אדם ויאמר: ‘מצבי כל כך מר, כל כך נמוך’ – אומרת התורה, כן, גם במצב הזה תשמח, תשמח שנתנו לך לשרת את הבורא גם במצב הזה. על כן, אסור להביא דבש, כי דבש אומר שאני מביא פירות שבאופן ריאלי הם מתוקים, ולכן אני צריך לשמוח רק כשאני עושה באופן ריאלי דברים גדולים. על כך אומרת התורה לא להביא דבש.
“קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם” – רק בסוגי קורבנות של ראשית מביאים חמץ ודבש. מביא רש”י דוגמאות: שתי הלחם של עצרת, קורבנות הבאים מהיבול החדש של החיטה מהם כן מביאים חמץ. חמץ תאפה. מהביכורים של הפירות הראשונים של העונה מביאים מהדבש, מביכורי תאנים ותמרים שהם פירות מתוקים. אבל “וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא-יַעֲלוּ, לְרֵיחַ נִיחֹחַ. וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ, בַּמֶּלַח תִּמְלָח” – התורה מוסיפה עוד הלכה – צריך להיות כאן מלח. “וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ, מֵעַל מִנְחָתֶךָ; עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ, תַּקְרִיב מֶלַח” – מהי הנקודה של מלח? – מלח מרמז על ברית. מלח לא מתקלקל, זה מרמז על כך שהאדם עובד את ה’ באמונה למעלה מהדעת. אם אדם עובד לפי הדעת שלו, לפי השכל שלו זה יכול להתקלקל. כשהאדם עושה חשבון, הוא בעצם שואל, באיזה מדרגה אני נמצא? – אני נמצא במדרגה נמוכה שבנמוכות, ובמה יש לי לשמוח? אם אדם עובד לפי השכל, הוא באמת לא יכול לשמוח וגם לא יכול להחשיב, לשבח ולהלל את ה’. לכן, צריך לשים מלח, כי המלח מרמז שהאדם הולך למעלה מהדעת ולא על-פי השכל שלו. ללכת למעלה מהדעת, האדם צריך לומר: ‘אני מאמין שה’ יתברך הוא גדול מאוד, הרבה יותר ממה שאני בכלל תופס, ולכן גם אם הוא נותן לי את השירות הכי קטן – אני צריך להיות בשמחה’. כשאדם הולך למעלה מהדעת הוא לא יכול ליפול, מצבו לא יכול להתקלקל, ולכן צריך לשים מלח בקורבן. המלח הוא עניין של ברית, מרמז על קשר שלא יכול להתקלקל.
“וְאִם-תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים” – עוד סוג מנחה, “מנחת העומר מן השעורים” קורבן שמביאים בט”ז בניסן. “אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ, גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל, תַּקְרִיב, אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ” – צריך לעשות את זה קלוי, אומר רש”י: עושים אותו על האור, קולים אותו. גרס כרמל גרוסה בעודה לחה, גרס לשון גריסה וטחינה “וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה; מִנְחָה, הִוא. וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, עַל, כָּל-לְבֹנָתָהּ–אִשֶּׁה, לַיהוָה”, סוג נוסף של מנחה, מנחת ביכורים שמביאים מהשעורים, מנחת העומר. למה התורה הפרידה אותה משאר המנחות? יתכן שבשאר המנחות מביאים סולת שהיא מהחיטים וכאן מביאים מהשעורים, ולכן הפרידה התורה מנחה זו משאר המנחות.
פרשה זו – חשובה ונפלאה מאוד. עלינו להודות לה’ שנתן לנו את השכל להבין את הדברים הללו, הכל על פי דברי רבותינו, “בעל-הסולם” ו”ברכת שלום” זצ”ל. צריך להודות לה’ שזכינו להתקרב לדרכי החיים של אנשים גדולים אלה.
אנו בחודש ניסן, ונאחל לכל בית ישראל חודש טוב, מי ייתן שנזכה לניסים רבים גם ברמה של כלל ישראל וגם ברמה הפרטית של כל אחד ואחד. הנס אליו אנו מייחלים הוא הנס של יציאה מעבדות לחרות. לצאת מהרצל”ק לחרות, אל המרחבים הנרחבים של הרצון להשפיע ושל אהבת הזולת, ואז לא נהייה בבית הסוהר של האגואיזם. את הנס הזה אנו צריכים. (תשס”ט)
