בסד
“כי תצא מחנה על איביך, ונשמרת מכל דבר רע” (דברים כג, י).
ע”ד העבודה י”ל – דהמדובר כאן הוא על מלחמת היצר, שהאדם נלחם עם הרע שבתוכו, ומזהירה אותנו התורה, שבשעה שהאדם נלחם עם יצרו עליו להישמר מכל דבר רע ביותר, והזהרת התורה כאן מן הרע שביצר במיוחד, על אף שהאדם צריך להיזהר ממנו תמיד, והוא משום שבזמן שהאדם מתעסק עם הרע, אזי רבה הסכנה שהאדם יפול ברע ביותר, ושהרע ישתלט עליו, דבאם אין האדם מתעסק עם הרע אזי אין כ”כ סכנה שיפול ברע, ורק באם הוא מתעסק עמו, אז יש את הסכנה שהאדם יפול לרשתו, כיון שבזמן שהאדם נלחם עם הרע, הרי הוא מתעסק עם הרע, ואז יש אצל האדם התגברות הרע ביותר, וממילא יש סכנה גדולה ביותר, שהאדם יפול ברע. וזה מה שהתורה מזהירה את האדם מהרע בשעת המלחמה ביותר, הוא משום התגברות הרע בזמן הזה ביותר,
וכ”כ הרמב”ן – “הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב, ועל כן הזהיר בו הכתוב, ונשמרת מכל דבר רע. ועל דרך הפשט היא אזהרה מכל הנאסר”.
ומכאן אפשר למשוך לענין מלחמת היצר, שבעת מלחמת היצר, הרע מתגבר עליו ביותר, ועל זה באה הזהרה מיוחדת שישמר ביותר מהרע בשעה זו.
ועוד כתב האור החיים – “כי תצא מחנה וגו’ פירוש דהגם שיש דקדוקי עבירות שה’ לא יעניש עליהם, ואם יעניש יהיה עונש קל, מודיע הכתוב שבשעת הסכנה שהוא בזמן שיוצאים על אויביהם, צריכין שמירה מכל דקדוקי עבירות, כאומרו מכל דבר רע וגו'”, והיינו שבשעת מלחמת היצר על האדם לדקדק ביותר במצוות, ומכל עבירה שלא יהיה מקום להרע להיתפס.
ועוד נקטה כאן התורה בלשון “מחנה”,דמחנה הוא מלשון “חן”, המורה על ענין האמונה, והוא משום שמציאת חן הוא דבר שאינו שכלי והגיוני, אלא למעלה מהשכל וההגיון, בדוגמת האמונה שהיא למעלה מהדעת, להורות שעיקר מלחמת היצר היא על ענין האמונה.
“כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה” (שם יא).
“מקרה לילה” הוא שהאדם אומר שהכל זה מקרה, ואינו מאמין שהכל מסובב מאת הבורא ברוך הוא. “לילה, יל”ה וכי רק אם זה הגיע לאדם בלילה הוא טמא וביום לא? וכבר דקדקו בזה חז”ל (עי’ רש”י כאן, והוא מהספרי פיסקא מה), אך לפי דברינו מובנים הדברים היטב דהמצב הזה של הכפירה מגיע בזמן של לילה, דווקא מצב של חושך והסתרה, דבמצב של יום שבו האדם רואה את השגחת הבורא בעיניו בחוש, אזי לא שייך ענין זה שהאדם יאמר שהכל מקרה הוא ח”ו. “ויצא אל מחוץ למחנה”, לפי מה שביארנו שמחנה הוא מלשון חן שהוא ענין האמונה, מובן שפיר מדוע הוא צריך לצאת מחוץ למחנה, דכיון שאדם זה שאומר שהכל מקרה הוא, אזי הוא לא שייך לענין האמונה, דהוא היפך האמונה.
“והיה לפנות ערב ירחץ במים, וכבא השמש יבא אל תוך המחנה” (שם יב).
יל”ה מה הוא דגש התורה על לפנות ערב דווקא? וי”ל דכאן התורה מורה את דרך התשובה והתיקון לאדם זה שחטא בחטא האמונה, והנה אמרו לנו חז”ל (יומא פ”ו ב) “היכי דמי בעל תשובה? אמר רב יהודה: כגון שבאה לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה. מחוי רב יהודה: באותה אשה באותו פרק באותו מקום”, והיינו שבכדי לתקן את הפגם על האדם לחזור לאותו המצב בו הוא פגם, ולעמוד בנסיון שהיה לו, ולכך התיקון הוא דווקא לפנות ערב, דנסיון האמונה הוא דווקא במצב של הערב של החושך, ורק באם במצב של החושך האדם יעמוד במבחן האמונה, אז הוא יתקן את פגמו אשר פגם. ורק לאחר מכן האדם יכול לשוב אל המחנה, דרק לאחר שהאדם יעמוד במבחן, אז ימצא שהוא נמצא בבחינת האמונה.
“ויד תהיה לך מחוץ למחנה, ויצאת שמה חוץ” (שם יג).
פי’ התרגום אונקלוס פירוש המילה יד: “ואתר מתקן יהי לך מברא למשריתא ותפוק תמן לברא”, והיינו שיד הוא מלשון מקום. פסוק זה מדבר על הוצאת הפסולת של האדם, שהאדם צריך לקבוע לעצמו מקום חוץ לעיר, ע”ד העבודה יש לבאר פסוק זה – דענין הוצאת הפסולת מורה על כך שהאדם מתעסק עם הרע שבו, שהוא ענין ביקורת עצמית קו שמאל, אזי זה צריך להיות מחוץ למחנה, והוא משום שמחנה מורה על האמונה כדביארנו, והנה בזמן שהאדם הולך בדרך האמונה שהכל זה מאת הבורא, אף הדברים הרעים והכל זה לטובה ועל האדם לשמוח בזה, אזי לא שייך גילוי הרע, כיון שאין רע בזמן הזה, “ויצאת שמה חוץ”, והיינו שבזמן שהאדם מתעסק עם הרע שבו, ורואה עד כמה הוא שפל, ועד כמה הוא רחוק מהקדושה, אזי בזמן הזה האדם יוצא מחוץ לקדושה, כיון שאז הוא רואהשהואמחוץ לקדושה, והנה אומרת לנו התורה על ענין זה “ויד תהיה לך”, וע”פ מה שביאר התרגום היינו שהוא קביעת מקום, והיינו שהאדם צריך לקבוע לעצמו זמן שבו הוא עושה את הביקורת העצמית, ולא שהיא תהיה כל היום כולו, שיכול לצאת מזה חורבנות גדולים.
ועוד יש להוסיף בהקשר לענין “יד”, ע”פ מה שאומרים (תפילת נעילה ליוהכ”פ) – “אתה נותן יד לפושעים”, והיינו שמי שהוא מרגיש את עצמו לפושע, אזי אדם זה הקב”ה נותן לו יד לחלץ אותו ממצבו.
“ויתד תהיה לך על אזנך, והיה בשבתך חוץ, וחפרתה בה, ושבת וכסית את צאתך” (שם יד).
היינו כיצד האדם יכול לכסות את צאתך, את היציאה מחוץ לקדושה, המתגלה ע”י הביקורת העצמית שלו, הוא ע”י “ויתד תהיה לך על אזנך”, אזנך הוא מלשון אוזן, שהיא בחינת הבינה, שהיא תכונת “כי חפץ חסד”, היא הכוללת בתוכה את בחינת האמונה, והיינו דע”י האמונה, האדם יכול לחזור חזרה חוץ לקדושה, שע”י האדם מכניס את כל המצבים הרעים והמקולקלים חוץ לקדושה, ע”י שהאדם מאמין שכל הרע והטומאה שיש בו הקב”ה סיבב לו אותם לטובתו, בכדי לקדמו בדרך הקדושה.
“כי ה’ אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך, ולתת אויביך לפניך, והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר, ושב מאחריך” (שם טו).
מחנה היינו בחינת אמונה כדפירשנו, ואומר הכתוב שהקב”ה מתהלך בקרב מחנך, היינו שהקב”ה שורה ומתגלה דווקא בבחינת האמונה. “והיה מחנך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר, ושב מאחריך”. והיינו שהאדם צריך שעיקר הזמן שלו יהיה בבחינת מחנה האמונה הקדושה, ואם לא כן אלא האדם ילך בקו שמאל בביקורת עצמית כל הזמן, אזי השי”ת לא יכול להתראות אצל האדם בזמן שיש בו ערות דבר, שהרע שבו מגולה, כיון שאין ברוך מתדבק בארור, שאז “ושב מאחריך”, הקב”ה מסתלק מאדם זה, ואין הקב”ה מתגלה אלא באדם שהולך באמונה, אך וודאי שצריך להיות זמנים מיוחדים של ביקורת עצמית בכדי שיהיה לאדם מקום של תפילה.
(שב”ק פרשת שופטים התשע”ד)
