בס”ד
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב (צַ֚ו אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן-הַֽמַּחֲנֶ֔ה כָּל-צָר֖וּעַ וְכָל-זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ: (ג) מִזָּכָ֤ר עַד-נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל-מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם. מצד הפשט, הדברים ברורים. כל אלו שהם טמאים ומטמאים, צריך לשלוח אותם החוצה בכדי שלא יטמאו. להשאיר מצב של טהרה.
(ד) וַיַּֽעֲשׂוּ-כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל-מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל :מבחינה פנימית, הפירוש הוא כך: גם באדם מבחינה פנימית יש כל מיני סוגים של טומאה, וסוג אחד- נקרא צרוע. מצורע. אדם שמוצא רע בכל דבר. למה אדם מוצא רע בכל דבר? הוא מרגיש רע, הוא מרגיש רע בחיים, זה לא סתם שהוא מוצא רע. הוא פשוט מרגיש רע, כי לא חסרות צרות בחיים. מרגיש ייסורים. אז למה זה נחשב לסוג של טומאה? בגלל שזה אומר שאין כאן רוח של קדושה, כי רוח של קדושה משמעותה – אמונה. שאדם מאמין בשם. ז”א, שמה שקובע אצלו, זה לא מה שהוא מבין, ולא מה שהוא מרגיש – אלא מה שהתורה אומרת. בתורה יש לנו את כל העקרונות הרוחניים, ויש לנו את התנ”ך כולו, וגם בכל דור ודור ישנם אנשים אלוקיים שקשורים לבורא עולם. מכל הצרות, מכל היסורים, אז יש את הנקודה הזו של מצורע שמוצא רע. ישנם אנשים שהם סוג כזה של ראש שמאלי: אנשים שמחפשים את הרע, פסימיסטים, שתמיד מסתכלים על חצי הכוס הריקה, שבכל אירוע ובכל ענין הם תמיד מחפשים את מה שלא בסדר.
אבל זה לא קל, מדוע? כי האמונה זה לא איזה סוג של לחיצה על כפתור. כמה שאתה מעיין בדברי הנביאים, וכמה שאתה מתחבר לדברים אלוקיים – זה עוד לא אומר שזה מאיר בתוך המערכת שלך. וישנה מלחמה בין המערכת הטבעית למערכת שמנסה להיות ניזונת מדברי האמונה. זו מלחמה, שתי המערכות בתוך האדם נלחמות. זה לא לחיצה על כפתור שהאדם אומר: טוב, אז הכל לטובה, אז הכל בסדר. זה לא הולך ככה. מדוע? כי בכל פעם, המערכת הטבעית שבה ומעוררת ספיקות, ואת הקשיים, ואת השאלות – וכל זה אמור לעורר תפילה, אור של אמונה, ואז ירידה – עליות וירידות. זה יכול להיות שתי דקות ככה ושתי דקות ככה, או חצי יום ככה וחצי יום אחרת. הרווח מכל זה – היא המלחמה עצמה, היא דבר טוב. היא רווח – כי מייצרת תפילה וזה טוב.
אז צריכים לשלוח מהמחנה כל צרוע. המושג הזה “כל” זה אומר שהמחלה הזאת מתפשטת. “וכל זב” – מה זה “זב”? הכוונה היא לכל מיני הפרשות שיוצאות מגוף האדם. ואז עליו לטבול במעיין ולהקריב קורבן. יש גם זבה, זב וזבה. מִזָּכָ֤ר עַד-נְקֵבָה֙.
אז למה הכוונה הפרשות לא רצויות? לפעמים, יש דברים שאדם אומר ולא צריך לומר, וישנם דברים שהאדם צריך לומר, ויש לפעמים שהאדם אסור לו לומר, והאדם צריך לחשבן את זה: מה כדאי לומר ומה לא כדאי לו לומר.
במענה לשאלת תלמיד: לא צריך להוציא אותנו מחוץ למחנה. אנחנו מזמן מחוץ למחנה. אנחנו אף פעם לא היינו בתוך המחנה…
אבי אבות הטומאה – זה מת. חז”ל אומרים: רשעים בחייהם נקראים מתים. ולפי ההגדרות הפנימיות, רשע – זה אחד שדואג רק לעצמו. אז את כל אלה האדם צריך לשלוח מהמחנה שלו. מחנה – מלשון חניה. כלומר, אותה תודעה ששם האדם חונה. אז זו הנקודה – מתוך התודעה שלו. מדוע? אם האדם לא שולח את זה מתוך התודעה שלו, אז זה מתפשט ומטמא את כל העסק.
(ג) וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת-מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם. הנקודה היא, שה’ ית’ נמצא בתוך התודעה של האדם, אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם – אני נמצא בתוך התודעה שלהם.
(ד) וַיַּֽעֲשׂוּ-כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל – הקב”ה מצווה והאיש הישראלי או האשה הישראלית עושה.
וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל-מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה, כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: מה אומר הסיפא של הפסוק? כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: מה זה אומר לנו? ההסבר הוא כך: א. שלפעמים אדם עושה דברים, אך הוא לא מבין את רוח הדברים. הוא מציית באופן מכני, אבל הוא לא מבין את רוח הדברים, לאן הדברים צריכים להגיע, איזה שינויי נפש הם צריכים לעשות אצלו. אז התורה רוצה לומר לנו כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהֹוָה֙, גם את רוח הדברים, לא רק את הפעולות המכניות. ב. התורה רוצה לומר לנו, ככתוב בפסוק א’: וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: הוא לא דבר איתם, הוא דבר איתו. התורה רוצה להשמיע לנו, כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. הפירוש הוא: שהם סומכים עליו.
יש אדם שהוא ניצוץ נשמת משה רבינו, שהוא יודע להעביר באופן האמיתי ביותר את דבר ה’. רבי שמעון בר יוחאי – היה ניצוץ נשמת משה רבינו. האר”י הקדוש – נתעברה בו נשמת הרשב”י. ובעה”ס – התגלגלה בו נשמת האר”י הקדוש. הכתיבה הזאת של בעה”ס, שכתב את הזוהר ואת תע”ס, זה לא משהו אנושי. זה על אנושי, לגמרי.
תלמיד שואל: אם רוחניות היא מעל זמן ומקום, אז מה זה חג השבועות?
תשובה: כל חג הוא מצב פנימי, שלכאורה, אפשר לחוות בכל יום רגיל. התשובה היא, שיש פרט ויש כלל. באופן כללי, התורה קבעה לנו תאריך, מפני שאנחנו נמצאים בתוך זמן. אנחנו קשורים לחומר, לזמן ולמקום. אז יש זמן שהשבת נכנסת, ויש זמן שהשבת יוצאת. ואנחנו צריכים לציית גם בחיצוניות וגם בפנימיות: לתאריך, לזמן ולמקום. כשהתורה קובעת משהו, זה אומר שאז הדבר הזה פועל באופן כללי, לכל כלל ישראל, לאו דוקא בחג שבועות. כל האירועים האלו שעם ישראל עובר, מה שכתוב בתורה ובתנ”ך – כל איש וכל אשה צריכים לעבור אותם.
במענה לשאלת תלמיד: אתה מזכיר את ההלכה, שאם אדם נקלע למצב שהוא לא יודע כלום, אז הוא פשוט מתחיל לספור מאותו רגע שהוא מתעורר: היום יום ראשון, מחר שני, מספר שבע יהיה יום שבת שלו… עד שהוא חוזר לציביליזציה.
(ה) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ו ) דַּבֵּר֘ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ-אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַֽעֲשׂוּ֙ מִכָּל-חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּֽיהֹוָ֑ה וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא: ז”א, לפי הפירוש הפשוט, לפי הפשט, מה זה למעול, מעל בה’? זה כשאדם חייב למישהו כסף והוא מכחיש את זה, או שהוא גנב ממשהו והוא מכחיש את זה. זה נקרא “לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל”.
(ז) וְהִתְוַדּ֗וּ אֶֽת-חַטָּאתָם֘ אֲשֶׁ֣ר עָשׂוּ֒. ז”א, באיזה שהוא שלב הוא מתחרט. כשהוא מתחרט מה הוא צריך לעשות? וְהִתְוַדּ֗וּ אֶֽת-חַטָּאתָם֘ אֲשֶׁ֣ר עָשׂוּ֒, וְהֵשִׁ֤יב אֶת-אֲשָׁמוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִֽישִׁת֖וֹ יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו, הוא צריך להוסיף חמישית. עשרים אחוז הוא צריך להוסיף, קנס. וְנָתַ֕ן לַֽאֲשֶׁ֖ר אָשַׁ֥ם לֽוֹ: אם הוא גנב ממישהו והוא הכחיש.
(ח) וְאִם-אֵ֨ין לָאִ֜ישׁ גֹּאֵ֗ל לְהָשִׁ֤יב הָֽאָשָׁם֙ אֵלָ֔יו ז”אֽ, הוא רוצה להחזיר לו, אבל נאמר שהוא כבר איננו, נפטר ואין לו גואל, אין ילדים יורשים, מה יעשה? האָשָׁ֛ם הַמּוּשָׁ֥ב לַֽיהֹוָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִלְּבַ֗ד אֵ֚יל הַכִּפֻּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר-בּ֖וֹ עָלָֽיו. “ אֵ֚יל הַכִּפֻּרִ֔ים” – זה קורבן. והתורה אומרת גם בעוד מקרים צריך לתת לכהן:
(ט) וְכָל-תְּרוּמָ֞ה לְכָל-קָדְשֵׁ֧י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֲשֶׁר-יַקְרִ֥יבוּ לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה. נגיד, סחורה חקלאית, עושה מזה הקדש: הרי זה הקדש. רוצה להביא לביה”ק, אז הוא צריך להביא את זה באמת לכהן, זה פשוט. הרישא פה זו ההפתעה, הוא צריך לתגמל בן אדם שהוא גנב ממנו, אבל אם אין למי לתת, אז הוא צריך לתת את זה לכהן. את כל ה 120 אחוז.
מה זה גניבה ברוחניות? גניבה זה כל דבר שהאדם לוקח לעצמו. מבחינת הזה”ק, כל דבר שהאדם לוקח ומכניס לתוך האהבה העצמית שלו זו גניבה, כי כל מה שיש כאן בבריאה, שהוא ברשותו של הקב”ה, לא מוציא את זה מרשותו, אלא מרשות האגואיסטית של עצמו. אך אם הוא גונב, לוקח לתועלת עצמו, זה נקרא שהוא משתמש בדברים של הקב”ה והוא גונב ומכחיש. שואלים אותו בבית המשפט אם גנב ולקח, והוא מכחיש את זה. מה הפירוש? אנחנו מכחישים את זה שאנחנו גנבים, זה נראה לנו שזה שלנו, ז”א, הכוס תה הזאת היא שלי… מבחינה חיצונית הלכתית – זה שלך. אך מבחינה פנימית, אם אתה משתמש בדברים האלו, הכל לתועלת עצמך – אז אתה גונב. לא מברך – זו ג”כ גניבה.
קבלתי מייל מבחורה חילונית, היא שאלה אותי על כיסוי ראש, כי ראתה בזוהר דברים מאד חמורים וכו’, וזה תפס אותה, ואמרה שזה מרחיק אותה ולא מקרב אותה. אז אמרתי לה: זה לא שייך אליך, ז”א כמו שאי אפשר לומר לילדים דברים של מבוגרים, זה לא שייך, אז צריך להתאים את מה ששייך ומתאים לגיל ולאדם לפי המצב שלו. אותו דבר גם פה, באה בחורה מהעולם החילוני, אז היא צריכה להתקדם לאט לאט. אי אפשר להפיל עליה הפחדות ותביעות, זה הכל צריך להיעשות לאט לאט, לפי יכולתה.
תשובה לשאלת תלמיד על אדם שלא מברך: ישנם אנשים שלא יודעים כלל שצריך לברך, אז אי אפשר בכלל להפיל עליהם את עניין הברכה….
צריך לחוש את הזולת. אני הכרתי זוג עם ילדים חילוניים, שהתחילו להתקרב לדת לאט לאט. ואז אמרו לאדם על משהו: זה כרת!!! זו עברה חמורה!!! אז אני הסברתי לו, שזה לא הולך ככה. אלא רק לאט לאט. התורה אומרת, שחטא זה כשבאים שני עדים לאדם ומזהירים אותו קודם, ומתרים בו לפני שעושה את המעשה, ומפרשים לו את חומרת הדבר ואת העונש – וזה נקרא אשמה. לא סתם. בתורה – הענין של חטא נעשה בצורה כזאת, שהאדם יודע מהו חטא בכלל. ולדעת שאנחנו ניזונים באהבה העצמית שלנו, ולדעת שזה לא טוב לנשמה שלנו, ולנסות למצוא תחבולות איך כן לתפקד במישור של ואהבת לרעך כמוך ואהבת את ה’ אלוקיך, וכל הזמן לצרף תפילות לדבר הזה.
והתורה אומרת פה שאם האדם מרגיש שהוא לא בסדר, והוא מתוודה, ז”א משמים מאירים לו את הכרת הרע, הוא מבין שכל מה שהוא לוקח לתועלת עצמית בעצם זו גנבה. אז כתוב: וְהֵשִׁ֤יב אֶת-אֲשָׁמוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִֽישִׁת֖וֹ יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו, מה זה וחמישיתו? חמישיתו זו הספירה החמישית ספירת הכתר. הוא צריך לרתום לעצמו את הכתר, שהוא בבחינת רצון הבורא להיטיב לנבראיו, כי כאשר אין לאדם כתר, אין עליו מלכות שמים, אז עושה מה שהוא רוצה בחיצוניות ובפנימיות. אבל, כשהאדם ברח, הוא רוצה להיטיב לו, וכל המהלכים שקורים: עשה, עושה ויעשה לכל המעשים – הכל לטובתו, אז הוא מנקה את החטא. הוא מנקה את הגניבה. כלומר, הוא גם מכיר בזה שזה רע, הוא גם מחזיר את זה, כלומר שהוא מתחיל לקחת את כל מה שהוא לוקח – לא לרשות עצמו, אלא זה נשאר ברשות הקב”ה, כלומר שהכל ע”מ להשפיע ולא ע”מ לקבל – וַחֲמִֽישִׁת֖וֹ יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו. חמישיתו זה הכתר. הספירה החמישית. מכאן ואילך, הוא צריך לדאוג לא להוציא מרשות הבורא לרשות עצמו, וגם אם הוא מקבל – שישאר ברשות הבורא.
במענה לשאלת תלמיד לגבי “חמישיתו” : חמישית זה מלמטה למעלה וזה הכתר. ומלמעלה למטה זה המלכות. ויש סינכרון ביניהם בין המלכות לכתר.
בסופו של דבר, התורה אומרת, שצריך להביא את זה לכהן. הכוונה היא שכל דבר שהאדם לוקח, צריך להביא את זה לספירת החסד, כי הכהן הוא ספירת החסד. וכאן התורה אומרת, אם אין לך למי להחזיר, אז: אם בגשמיות אין לך למי להחזיר – אז תתן לכהן. ובפנימיות, הכוונה – ישנם שני סוגים של החזרות: יש לקבל את כל מה שהבורא רוצה שנקבל ע”מ להשפיע- וזה נקרא להחזיר. אבל יש לפעמים, שהאדם לא יכול לקבל ע”מ להשפיע, אלא רק להשפיע ע”מ להשפיע – אז זה נקרא שהוא נותן לכהן. לחסד. כי לקבל ע”מ להשפיע זה הרבה יותר קשה מאשר להשפיע ע”מ להשפיע. (תשפ”ג).
