בס”ד
בפרשת השבוע, פרשת “פקודי”, מתארת בפנינו התורה כיצד עשו את בגדי הכהנים.
בפרשת “תרומה” – הקב”ה מצוה את משה רבנו לבנות את המשכן. את תבנית המשכן, את כלי המשכן וכו’. לאחר מכן, בפרשת “תצוה” – הקב”ה מצוה את משה בעניין בגדי הכהנים. בשתי הפרשות האלו העניין הוא הציווי. ציווי על העשייה. ציווי גם על קידוש הכהנים. בפרשת “כי תשא” – ישנה הפסקה מהעניינים הללו, ובה מתואר עניין חטא העגל. לאחר מכן, בפרשת “ויקהל” – מתואר כיצד נעשו הדברים בפועל: בני ישראל הביאו כל אחד את נדבת ליבו, והציווי – לקחת את בצלאל שהוא יהיה עושה המלאכה. ז”א, מה שבפרשת “תרומה” היה רק בבחינת בכח, רק הציווי, בפרשת “ויקהל” מדובר כבר על המעשה, כיצד בצלאל עושה את המשכן בפועל, את תבנית המשכן: הקרשים, העמודים, היריעות וכו’, ואת הכלים: הארון, השולחן, המנורה, המזבחות וכו’. וענין בגדי הכהנים, שהיה מתואר בפרשת “תצווה” רק בבחינת הציווי, בבחינת בכח, כעת, בפרשת “פקודי”, מתואר כיצד נעשו בגדי הכהנים בפועל. ז”א, ש”ויקהל” מקושר עם “תרומה”, ו”פקודי” עם “תצוה”.
נתבונן מעט בפרשתנו, בפרק ל”ט (פס’ ב’-כ”א):
“ויעש את האפוד זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר”. מה זה האפוד? האפוד היה מעין סינר. “וירקעו את פחי הזהב וקיצץ פתילים לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן ובתוך תולעת השני ובתוך השש מעשה חושב”. מסביר רש”י: “מרדדים מן הזהב טסים דקים… וקוצצים מהם פתילים לעשות אותם פתילים של זהב מעורבים עם כל מין ומין בחושן ובאפוד, שנאמר בהם זהב חוט אחד של זהב עם ששה חוטים של תכלת וכן עם כל מין ומין, שכל המינים חוטם כפול ששה והזהב חוט שביעי עם כל אחד ואחד”. כלומר: ישנם פה המינים שהתורה מציינת – תכלת, ארגן, תולעת שני ושש מושזר, ובכל אחד היו ששה חוטים והשביעי של זהב. וזה מרמז לז’ בחינות, ז’ ספירות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, שהם ז’ הבחינות המאירות לתחתונים.
“כתפות עשו לו חוברות על שני קצוותיו חובר. וחשב אפודתו אשר עליו ממנו הוא כמעשהו זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר כאשר ציוה ה’ את משה”. זאת אומרת: האפוד למעשה זה כמו סינר, היו לו שתי כתפיות בצדדים שהיה קושר מסביב למותניים, וגם היו לו מעין שתי כתפיות שהיו עולות למעלה והיו קושרים בהן את החושן. כמו שהתורה אומרת בהמשך שקשרו, “ויתנום על כתפות האפוד אל מול פניו”. האפוד והחושן היו קשורים.
“ויעשו את אבני השוהם מוסבות משבצות זהב מפותחות פיתוחי חותם על שמות בני ישראל. וישם אותם על כתפות האפוד אבני זיכרון לבני ישראל כאשר ציוה ה’ את משה”. זאת אומרת: בתוך הכתפיות העליונות של האפוד, שבהם היה קשור החושן, היו גם שתי אבנים מפותחות פיתוחי חותם על שמות בני ישראל. בפרשת “תצוה” רש”י מסביר, ששמות השבטים היו חקוקים שם על שתי האבנים הללו. ששה משמותם על האבן האחת והששה הנותרים על האבן השנית. לשם מה השמות היו חקוקים שם? – “לזיכרון”. מה זה לזיכרון? אומר רש”י: “שיהיה רואה הקב”ה את השבטים כתובים לפניו ויזכור צדקתם”. את זה קשה להבין, האם הקב”ה צריך שיזכירו לו?! אלא בכדי להבין זאת, יש ללמוד את כל זה כלפי הנבראים. ז”א, כאשר הכהן רואה את שמות בנ”י, אזי הוא זוכר שהקב”ה תמיד חושב על השבטים וזוכר את צדקתם, וע”י כך הוא מחשיב את השבטים. איך אדם יכול להחשיב את חבריו? ע”י זה שהוא מאמין שהקב”ה זוכר אותם ומנהל אותם.
אח”כ עניין החושן: “ויעש את החושן מעשה חושב כמעשה אפוד זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר” – אותם חומרים, אותם בדים. “רבוע היה כפול עשו את החושן זרת אורכו וזרת רוחבו כפול. וימלאו בו ארבעה טורי אבן טור אודם פטדה וברקת הטור האחד, והטור השני נופך ספיר ויהלום, והטור השלישי לשם שבו ואחלמה, והטור הרביעי תרשיש שוהם וישפה מוסבות משבצות זהב במלאותם” – סוגים של אבנים יקרות היושבות בתוך משבצות זהב, והן היו מרמזות גם כן על השבטים. היו ארבעה קומות. ארבע פעמים שלש. כל אחד מרמז על ימין, שמאל ואמצע. בטור הראשון – ראובן, שמעון ולוי, בימין שמאל ואמצע. בטור השני – יהודה, יששכר וזבולון. בטור השלישי – דן, נפתלי וגד. בטור הרביעי – אשר, יוסף ובנימין.
“והאבנים על שמות בני ישראל הנה שתים עשרה על שמותם פיתוחי חותם איש על שמו לשנים עשר שבט” – מרמז שנשמות השבטים היו מחולקות לארבע פעמים שלוש, ארבע פעמים תיקון קוים – ימין, שמאל ואמצע. ומה זה תיקון קוים? קו ימין זה כלים דהשפעה, קו שמאל כלים דקבלה, והקו האמצעי זה מיזוג של ההשפעה עם הקבלה בצורה היותר טובה עבור האדם, באופן שתמיד הימין שולט, החסד שולט.
“ויעשו על החושן שרשרות גבלות מעשה עבות זהב טהור” – החושן היה מרובע ובכל אחת מהקצוות שלו היו שרשראות. ז”א – ארבע שרשראות. “ויעשו שתי משבצות זהב ושתי טבעות זהב ויתנו את שתי הטבעות על שני קצות החושן”. ולפי דעת “בעל הטורים”, היו למעשה, שתי טבעות למעלה ושתי טבעות למטה – ארבע טבעות בסך הכל.
“ואת שתי קצות שתי העבותות נתנו על שתי המשבצות ויתנום על כתפות האפוד אל מול פניו. ויעשו שתי טבעות זהב וישימו על שני קצות החושן על שפתו אשר אל עבר האפוד ביתה. ויעשו שתי טבעות זהב ויתנום על שתי כתפות האפוד מלמטה ממול פניו לעומת מחברתו ממעל לחשב האפוד. וירכסו את החושן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת להיות על חשב האפוד ולא יזח החושן מעל האפוד כאשר ציוה ה’ את משה”. ז”א: משמע שארבעת השרשראות של החושן היו קשורות עם ארבעת הכתפיות של האפוד.
“לא יזח החושן מעל האפוד כאשר ציוה ה’ את משה”. מהו הציווי הזה, שלא יזח החושן מעל האפוד? צריך להסביר כך: אפוד – אומר רבנו בעל “הסולם”, הוא נוטריקון – איפה פה הדלת. הכוונה לאותם עבדי ה’ המחפשים את הדלת להיכל המלך, שיוכלו להיכנס להיכל המלך. היכן הוא הפתח להיכל המלך? ידוע שהפתח הוא עניין של – “מה הוא רחום אף אתה רחום”. זהו הפתח. בזמן שהאדם קונה רצון להשפיע וחי לפי רצון להשפיע ולפי אהבת הזולת, אז נפתחת לו הדלת. וזה נבחן שהוא נכנס להיכל המלך, שהוא מרגיש את מציאות המלך. אין כאן שום דבר גשמי, אלא עצם הרגשת מציאות המלך זה נבחן שהמלך הכניס אותו להיכלו. ועבדי ה’ מחפשים את הדלת, עוסקים בהשפעה, לשעבד את עצמם לה’ במוחא ובליבא. במוחא – זה מתבטא באמונה. כאשר האדם מוכן לעבוד את ה’ באמונה למעלה מהדעת, אזי זה נבחן לדלת להיכל המלך, ככה נכנסים להיכל המלך. ובליבא – זה מתבטא, כפשוטו, ברצון להשפיע.
לעומת זאת, “החושן” – הוא עניין של ידיעה. חושן בהיפוך אותיות זה נחש, שזה מרמז על כלי הקבלה. כפי שמופיע בפרשת בראשית, שחטא עץ הדעת היה על ידי הנחש, שהוא עצם הרצון לקבל, שפיתה את אדם וחוה להשתמש ברצונות דקבלה בכדי להמשיך את האור העליון לתוך כלי הקבלה של האדם. חושן גם אותיות של ניחוש, כפי שכתוב לגבי יוסף: “הלוא זה אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש בו” (בראשית מ”ד, ה’). מה זה “ינחש בו”? – שהיה רואה בגביע מסוף העולם ועד סופו. בקיצור, החושן מרמז על מדרגת ידיעת ה’, אור ה’ שמאיר בתוך כלי הקבלה, גילוי ה’.
אם כן, יוצא שהחושן והאפוד הם שני דברים הפוכים, ולכן צריך להיות החושן על האפוד וקשור בכתפות האפוד, מפני ששני הדברים הללו צריכים ללכת ביחד. הם כמו ימין ושמאל, שהימין ושמאל צריכים להיות מקושרים. ההשפעה עם הקבלה, החסדים עם החכמה, עניין של אמונה עם עניין ידיעה, עניין של שכר ועונש עם עניין השגחה פרטית. השגחה פרטית זה בחינת אמונה, זה בחינת האפוד, ושכר ועונש זה בחינת החושן, בחינת ידיעה. ואפשר לומר גם להיפך – שכר ועונש זה עניין של אמונה, שהאדם צריך להאמין בשכר והוא צריך להאמין בעונש, ואחרי שהוא גומר את עבודתו – אזי הוא זוכה להשגחה פרטית, לראות שהקב”ה מוביל והוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים כולם.
עניין זה מקביל לעניין הציווי שבכלים, כלי המשכן, השולחן והארון. ישנו עניין שהבדים היו בתוך הטבעות, והבדים מרמזים על שכר ועונש והטבעות מרמזות על השגחה פרטית. יש פנים לכאן ופנים לכאן. לפעמים כתוב כך ולפעמים כתוב כך. תלוי באיזו מדרגה נמצא האדם בעניין שכר ועונש והשגחה פרטית. אם הוא נמצא במדרגת עשיה – אזי ההשגחה הפרטית זה באמונה ושכר ועונש זה בעולם היצירה, שזה פקיחת עיניים בתורה, שזה ידיעה. ולפעמים זה יכול להיות ההיפך, כאשר האדם נמצא במדרגות יותר גבוהות. למשל, בעולם האצילות – ההשגחה הפרטית זה בידיעה גמורה. זה תלוי באיזו מדרגה האדם נמצא. בכל אופן, בכל מצב שבו נמצא האדם, הוא צריך לשלב בין שני הדברים הללו. זה העניין שהחושן היה מונח על האפוד. ויש כאן ציווי – “לא יזח החושן מעל האפוד” – הימין והשמאל צריכים להיות קשורים זה בזה – ואז יש שלמות לאדם. (תשע”א)
