בס”ד
כתוב (במדבר ט”ז, א’-ז’): “וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַֽאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן” – “ויקח” ולא כתוב מה לקח. הזוה”ק אומר: עצה רעה לקח לעצמו. פירוש: מהי העצה הרעה? זוהי שנמשך לדרך של לקיחה לעצמו, ההפך מהדרך של נתינה. ואי’ בפסוק אח”כ “כִּ֤י כָל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדשִׁ֔ים… וּמַדּ֥וּעַ תִּתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְהֹוָֽה“, ולכאורה, אינם מובנים דברי רש”י שאומר וז”ל: “אם לקחת אתה מלכות לא היה לך לברר לאחיך כהונה, לא אתם לבדכם שמעתם בסיני אנוכי ה’ אלוקיך, כל העדה שמעו”, עכלה”ק. ונראה מלשונו, שכל הטענות של קורח הן על מינוי תפקידים, והטענה שלו היתה – שהרי משה ואהרון היו בני עמרם שהיה הבן הראשון של קהת, ומובן מדוע הם קיבלו את ההנהגה והכהונה, אבל הנשיאות היתה צריכה להיות אצל בני יצהר, דהיה הבן השני של קהת, ובנו הגדול של יצהר הוא קורח, ומדוע קיבל את התפקיד אליצפן בן עוזיאל, הבן הקטן של קהת? אבל אליבא דאמת, אין ניתן להסביר את התנגדותו בגלל שרצה לקבל תפקידים, שהרי הזוה”ק אומר שמדובר כאן באנשים גדולים מאוד, כפי שיתבאר לקמן, ועוד כתוב בספרי חסידות – שכל מי שמוזכר בגמרא היה אדם גדול, והיה יכול להחיות מתים, ק”ו לגבי האנשים המוזכרים בתורה שבכתב, ולא יכול להיות שהיתה כאן מחלוקת בגלל מינויים.
והסביר הרבי זצ”ל זאת בשני אופנים:
א) קורח לא רצה לקבל על עצמו אמונת צדיקים, מפני שאנוכי ה’ ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום כולנו, ומה היחוס של משה רבינו ע”ה יותר מכל בני ישראל. וכן המדרש הידוע, שקורח הגיע עם מאתיים וחמישים איש נשיאי העדה אשר לבשו טלית שכולה תכלת, ובא לקנטר את משה – האם טלית כזו תהיה חייבת בציצית או לא. והסביר הרבי זצ”ל: שהוא בא להתנער מאמונת חכמים. אולם הדרך שלנו אינה כזו, כי רק עם דביקות בספרים ובסופרים אפשר להגיע לנקודת אמת. ועיקר ענין הסמיכה על תלמידי חכמים הוא דוקא בזמן שהת”ח אומר ומחליט לפעמים נגד דעתו של האדם, כמו כאן שקורח הלך נגד דעתו של משה, מפני שלא הבין מדוע טלית שכולה תכלת צריכה בציצית, וכן, בית שכולו מלא ספרים – מדוע צריך מזוזה, וכך גרר את כל המאתיים חמשים אנשי העדה אחריו. ולכאורה ניראה בשכלינו הקט, שהגיונו של קורח נכון. וע”כ נהג הרבי זצ”ל לומר, שבמקום שהשכל לא מבין, דוקא שם הניסיון באמונת צדיקים, ולא מתי שמבינים, מפני שכשמבינים – זה לא נסיון.
ב) הוא כנ”ל, אבל נוגע יותר לפרטים מסויימים שהוא חלק עליהם – קורח היה בחינת לוי, ואיתא בזוה”ק שהוא חלק על כל הדרכים שמשה רבינו התווה לבני ישראל. כי משה רבינו נקרא רעיא מהימנא, “הרועה הנאמן”, שרעה את עם ישראל ע”י דרך האמונה בבחינת למעלה מהדעת, וקורח שהיה בחי’ לוי שהוא קו שמאל, הנק’ כלים דקבלה, שענינים לחוש את האור בתוך הדעת, לא יכל להסכים לדרכו של משה רבינו, שהיתה הפוכה מתכונתו לגמרי.
למשל: בעבודה שבין אדם לחבירו – אנו צריכים להאמין בגדלות החבר, על אף שניראה לנו שהחבר לא כ”כ בסדר ע”פ שכלינו הדל, מ”מ צריך להחשיב אותו, “והוי דן את כל האדם לכף זכות”, ומכש”כ, כאשר אדם קשור לפנימיות התורה, בודאי הוא יותר חשוב מכל העולם כולו. א”כ על אף ששכלנו מראה לנו פגמים בחבר, מראה לנו חסרונות בחבר – אנו צריכים “לצפצף” על שכלנו וללכת בדרך האמונה למעלה מהדעת.
וכן, בעבודה שבין אדם למקום, גם כן צריך האדם להקפיד, שעבודתו תהיה על בסיס של אמונה למעלה מהדעת. כמו שמכנה את זה הזוה”ק בשפתו “לא להמשיך חכמה מלמעלה למטה, אלא שכל החכמה תאיר ממטה למעלה”. פירוש: מעלה – נקרא המאציל, ומטה – נקרא התחתון המקבל. וכוונת הענין – שהתחתון לא ימשיך את אור החכמה מן המאציל אל כלי הקבלה שלו, דהיינו שלא יבסס את העבודה שלו בתוך הדעת, אלא שיהיה ממטה למעלה, דהיינו למעלה מהדעת, כי ממטה למעלה זה ענין של השפעה ושל נתינה, נגד הקבלה והדעת. ובזה מובן מה שקורח אמר “מַדּ֥וּעַ תִּתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְהֹוָֽה“, “תתנשאו” – פירושו כמו “שאו את ראש”, מה אתם באין להשריש את הדרך של “ממטה למעלה” הנקראת “תתנשאו”, דענין של נשיאה הוא למעלה מהדעת, וע”כ אומר קורח: אני לא מסכים שצריך ללכת למעלה מהדעת, אלא הדרך הנכונה היא להמשיך התגלות אלוקות בכלים דקבלה, עד שיהיה בתוך הדעת, מפני שהרי הקב”ה ברא את הדעת, והוא רוצה להיטיב לנבראיו בתוך הדעת, ככתוב “ומלאה הארץ דעה את ה'”, ולא ענין של “לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”, ובזמנינו צריך להיות האור מגולה בתוך הדעת, ומה שהיה לפעמים שהלכנו בדרך האמונה – היה זה מצב של מצוי ולא רצוי.
וע”ז כתוב: “וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו“. ורש”י מפרש וז”ל: “מפני המחלוקת, שכבר זה בידם סירחון רביעי” וכו’, עכ”ל. נמצא, שעל פי הפשט “נפלו פניו” הכוונה שחלשה דעתו, אבל ע”פ פנימיות, מובא בתלמוד ע”ס, שפנים נקראת הבחינה החשובה במדרגה, ואחוריים נקראת בחינה שאינה חשובה במדרגה. ולפי”ז “וַיִּשְׁמַ֣ע משֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו“, שנפל מן הבחינה שאותה החשיב, שהיא בחינת למעלה מהדעת, בגלל הטענות של קורח. נמצא, שאין המדובר כאן על ענין מינויים פוליטיים ח”ו, אלא זו היתה מחלוקת על דרכים בעבודת ה’.
וכן כתוב בהמשך: “בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע יְהֹוָ֧ה אֶת־אֲשֶׁר־ל֛וֹ וְאֶת־הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו“. בוקר – פירושו חסד, דהיינו, בחינת החסד היא תודיע עם מי הצדק. ”
זֹ֖את עֲשׂ֑וּ קְחֽוּ־לָכֶ֣ם מַחְתּ֔וֹת קֹ֖רַח וְכָל־עֲדָתֽוֹ: וּתְנ֣וּ־בָהֵ֣ן אֵ֡שׁ וְשִׂ֩ימוּ֩ עֲלֵיהֶ֨ן קְטֹ֜רֶת לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ מָחָ֔ר וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר יְהֹוָ֖ה ה֣וּא הַקָּד֑וֹשׁ רַב־לָכֶ֖ם בְּנֵ֥י לֵוִֽי:
מבאר הזוה”ק: קטרת – פירושו קשר, דהיינו, כמו שקטר קטרין פרושו קשר קשרים. הכלי של האדם נקרא מחתה, מלשון נחיתה וירידה, כפי הביטוי: נחות דרגה, והוא בחינת העוביות והכלי לקבל. וענין הקטורת הוא קשר של עליית מ”ן וירידת מ”ד, הנעשה בכל העולמות ע”י המשכת התחתונים. ע”כ אמר להם משה: שהקטורת היא הסימן במי בחר ה’, דהיינו שקורח ועדתו יעלו קטרת, שהוא קשר בכל המדרגות העליונות, ועי”ז יתגלה אם בחר ה’ בכלים של קורח או לא. ואם יתגלה האור בכל העולמות, שהוא בחי’ בוקר, כלשון הכתוב “הבוקר אור”, אז יתוודע שאכן דרכו של קורח צודקת. נמצא, שמשה רבינו שאל את קורח – האם ע”י דרכו יהיה גילוי או לא, האם הגילוי הוא בכלים שבתוך הדעת וכלים דהמשכה ממעלה למטה, או בדרך משה למעלה מהדעת, והיא הדרך ד”לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”, שהאדם הולך נגד הטבע העצמי שלו. ודייקא שם “וְאֶת־הַקָּד֖וֹשׁ“, בזמן שהאדם מקדש ומפריש עצמו מאותם כלים של אהבה עצמית, כמאמר הכתוב “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. וזוהי מחלוקת הדעות והדרכים. נמצא, מה שאומר הזה”ק שקורח היה בעל מחלוקת, הוא מפני שהלך נגד השלום שהוא בחי’ קו אמצעי, כי קו אמצעי שהוא מידתו של משה רבינו, הוא הקו המייצג את דרך האמונה למעלה מהדעת וההשפעה, דכל החכמה מאירה בו אך ממטה למעלה, כנ”ל.
* * *
שאלת קורח: בית מלא ספרים לכאורה אין חייב במזוזה. בזוה”ק מבואר עה”כ “בחכמה יבנה בית”, שבית מרמז על גילוי אור החכמה, שהוא אור התגלות אלוקותו ית’. מלא ספרים ג”כ מרמז על חכמה, וכן מאמר חז”ל – קורח שפיקח היה ג”כ מרמז על מידתו של קורח שהיא מדת כלי המשכת אור החכמה. וכן האנשים שלקח קורח עמו – “קריאי מועד אנשי שם” – דהנה במועדים אזי מתגלה בנשמות ישראל אור גילוי אלוקותו, וע”כ מכנה הזה”ק את המועדים בשם “זמינין מקודש”, דאלו הם מוחין דחיה המזומנים ונמשכים מקודש שהם אבא ואמא עילאין. “שם” הוא בחינת מלכות , דאותם אנשים היו בבחינת כלים דהמשכה כנ”ל. נמצא שקורח בא למשה ושאל: בית שהוא מלא ספרים, דהיינו – כאשר מאיר באדם אור גילוי אלוקותו, האם הוא זקוק אז עדיין למזוזה או לא? דהנה מזוזה היא תיקון שצריך לתקן האדם בפתח ביתו, כפי שכתוב מזוזה בימין, וימין הוא ענין חסדים ואמונה. דע”י שהאדם הולך בדרך החסדים והאמונה נשמר הוא אז מן המזיקים של האהבה העצמית הנמצאים בתוכו. ואת זאת לא יכל קורח להבין – מדוע כשמאיר כבר האור בתכלית גדלותו עדיין צריך האדם לעשות את “לכתך אחרי במדבר” לבסיס. וכן, דוגמא נוספת נתן קורח – טלית שכולה תכלת, תכלת מרמז על גילוי כדאמר במשנה “מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת לכרתי”. וענין ציצית הוא תיקון שצריך האדם לעשות, אבל לכאורה, כאשר כל הטלית היא תכלת, דהיינו כאשר הכל כבר מאיר, האם גם אז יצטרכו תיקונים? וההגיון אומר שלא, אלא שלא כן דעת משה רבינו, שסבר שדרך האמונה היא הדרך המועדפת גם כאשר כבר האור מאיר, אך קורח לא הבין זאת.
כתב הרבי זצ”ל בשם בעל ה”סולם”, דזו היתה כל ההתכתשות בין יעקב לעשיו בנוגע לקבלת הברכות מיצחק, דענין הברכות מורה על הדרך העדיפה בעבודת ה’, בשיתא אלפי שני וכן בגמר התיקון. והנה יעקב לשון עקב, בחינת עפר שהכל דורכין עליו, והוא ענין “ונפשי כעפר לכל תהיה”, המורה על הכנעה כלפי השי”ת הנק’ כל, וקבלת עול מלכותו. ובחי’ עשיו היא בחי’ כלי הקבלה היותר גדולים, ואם עשיו היה מקבל את הברכות, אזי בגמר התיקון היו לוקחים את האור בכלים דקבלה, אבל זה שיעקב קיבל את הברכות, ללמדינו דאפי’ בגמר התיקון עדיין היה על האדם לעשות התיקון על הדרך של דחיה ממטה למעלה, בבחינת “לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”, והאור יתגלה דוקא בהיסח הדעת, כדאיתא: “אין משיח בא אלא בהסח הדעת”. פירוש: דוקא כשהאדם מניח דעתו והולך למעלה מהדעת, אז יכולה להיות ההתגלות, אפי’ בגמר התיקון. ובזה מיאן קורח כמבואר, ללמדינו שקורח היה כבר במצב של מעין גמר התיקון. והנה קורח הוא מלשון קירח, דהיינו אדם ללא שערות, וענין שערות ביאר בתלמוד ע”ס שהם הכלים להמשכת חכמה. ובגשמיות רואים שהשערות הם מחוץ לגופו של האדם, לרמז שהכלים להמשכת חכמה צריכים להיות מחוצה לו. דוגמת הנלמד שמלכות דאצילות אין לה כלים דקבלה רק כל דרכה בהשפעה, והכלים דקבלה שלה נמצאים מחוץ למדרגה – בבי”ע, ובזמן שז”א משפיע לה חכמה בתור צדקה, אז לוקחת את הכלים הנ”ל ומשתמשת עימם, אבל לא באופן קבוע, אך קורח מלשון קירח, היינו שלא היו לו שערות, לומר שהשערות היו פנימיות אצלו, דכל ענינו היה לשמש בכלים אלו.
ר”ח תמוז תשנ”ח (בני-ברק)
