בס”ד
“ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך ואת בניו אתו, מתוך בני ישראל לכהנו לי. ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת” (שמות כ”ח א’).
כידוע, אהרון הוא בחינת חסד. נמצא, הקב”ה אומר לאדם: אתה צריך לקרב את אהרון אחיך, כלומר את מידת החסד, ואת בניו – את ההבנות שצומחות מתוך מדת החסד. כי יש באדם מידה, ויש כל מיני הבנות שאדם מפתח בתוך המידה הזאת, ובמסגרת המידה הזאת. “ואתה הקרב אליך” – לא קירוב גשמי, אלא לקרב את הדבר אל הלב. שהאדם הולך בנתיבי חייו במידת החסד, דהיינו, שהוא שם את עניין אהבת חברים, השפעה לחברים, ההתבטלות לה’, ההשפעה לה’ – בתור הדבר החשוב ביותר בחיים שלו. את הרעיון הזה האדם צריך להקריב לתוך עצמו, לקרב את זה לדעת שלו.
איך האדם יכול לקרב לעצמו את מדת החסד? – ע”י ספרים וסופרים. דהנה, האדם מתחיל לראות שאם הוא הולך בדרך של אהבת עצמו הוא נשאר עם שום דבר. אהבת עצמו נקראת דרך קצרה וארוכה, או דרך קרובה ורחוקה. זה קרוב לגוף – אבל זה רחוק, כי זה לא מביא את האדם לשום דבר, כי זה רחוק מעניין דבקות ה’. אהבת חברים זה רחוק מהאדם, אבל אם האדם מתאמץ ללכת בדרך הזאת, זה מקרב אותו לרווח האמיתי שאנו יכולים להרוויח בחיינו, שהוא הדבקות בה’. אם כן, זו המשמעות – “ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך ואת בניו, מתוך בני ישראל”. ז”א, מתוך מכלול הרצונות והדעות שיש באדם, דווקא את הבחינה הזאת צריך להקריב ולהשליט. שהבחינה הזאת היא תכהן, שהיא תהיה הבחינה העיקרית.
“ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת”. עניין של בגדים נקרא לבושים. דהנה, ישנן תכונות שהאדם עובד בהן, דהיינו שעושה עליהן מסך, שמונע את עצמו מלקבל את מה שמתחשק לו לקבל, מה שהדעת שלו מבינה שהוא צריך לקבל. ומה שנקרא אור חוזר – שהוא עניין ההשפעה בין אדם לחברו ובין אדם למקום. זה נקרא בגדי קודש. קודש – משמעותו הפרשה והבדלה. דהיינו, מה שהאדם מפריש את עצמו מהרצון לקבל שלו, ומן התכונות הטבעיות שלו. וזה נקרא בגדים, לבושים, כי בתוך הלבושים האלו מתגלה הבורא. יש לבוש, ויש לובש. הלובש הוא הבורא, הוא מתלבש בלבושים האלו שהאדם מתייגע להכין. זה פירוש “ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת”, ז”א, שבתוך הלבושים האלו מתגלה כבוד ה’, מתגלה התפארת – היופי, היופי האמיתי של התגלות ה’.
ובאמת, איך האדם יכול לקרב את הדברים האלו ללב? כתוב בתחילת הפרשה “ואתה תצוה את בנ”י ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, להעלות נר תמיד”, והנה הגמרא במסכת מנחות אומרת: למה נמשלו ישראל לזית? מה זית נותן שמנו ע”י כתיתה, כך ישראל נותנים שמנם, דהיינו את הטוב שבהם, ע”י יסורים. הווי אומר שהכתיתה היא היסורים. דכאשר האדם נכתת בתוך יסורים שהקב”ה שולח לו, והיסורים יכולים לבוא מכל מיני כוונים, ומכל מיני גורמים, אבל הם “כתית למאור“, היסורים האלו כוונתם להביא את האדם למאור. דהיסורים האלו צריכים להביא אותו למסקנות שהדרך שהלך בה עד עכשיו היא לא דרך נכונה, והוא צריך לעשות מהפכה בתוך עצמו בכדי להגיע לדבקות ה’. וזה ענין “כתית למאור“, כדי להגיע למצב של “נר תמיד” – שהאדם דולק תמיד בגעגועים ובכיסופים לקב”ה. איך הוא יכול לבוא לכך? ע”י מדת החסד, ע”י עניין של אהבת חברים, ע”י התבטלות בפני השי”ת, כי צריך לבטל את דעותיו, את רצונותיו, את הרגשותיו, ולזה יכולים להגיע ע”י יסורים. היסורים נותנים לאדם את הצורך, את הנחיצות לדבר. היסורים נותנים לאדם להרגיש את הרווח בביטול עצמו, מפני שיתרון האור בא דווקא מתוך החושך. (מלווה מלכה מוצ”ש פר’ תצווה תש”ס).
