(א) וְאַבְרָהָם זָקֵן, זה קנה חכמה, בָּא בַּיָּמִים; בא בתוך כל הספירות. וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם, בַּכֹּל. בהתכללות מכל הספירות. הוא כל, והיא כלה. אברהם הוא מידת החסד שבאדם, שבזמן הגדלות עולה ומשיג את החכמה האלוקית. אבל ההשגה היא לצורך עצמו בלבד, אלא לצורך כל כלל ישראל. וזהו “ויהוה”, שהוא מידת הרחמים המתפשטת מרצון הבורא להטיב לנבראיו.
(ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ, הַמֹּשֵׁל, בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ: שִׂים-נָא יָדְךָ, תַּחַת יְרֵכִי. עבדו זקן ביתו, הוא בחינה הממשיכה את החכמה האלוקית, כי זקן – זה קנה חכמה, וביתו “בחכמה יבנה בית”. הכוונה למלאך מטטרון שהוא ז”א דבריאה. ולמרות כל זאת רוצה שיתחייב לו, שלא ימשיך חכמה ע”י אבר היסוד שנמצא תחת הירך, שהוא בחי”ג דעביות, מבנות הכנעני.
(ג) וְאַשְׁבִּיעֲךָ–בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ: האלקים אשר יצר את האור, ואשר יצר את הכלי, המכונים שמים וארץ. אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ.
(ד) כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק.
הרי הקב”ה אמר לאברהם אבינו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, ומדוע אברהם אומר לעבדו דוקא לקחת אשה לבנו ליצחק מן המקום הפסול? תשובה: הכלי צריך לבוא דוקא ממקום פסול, כי זו מהותו של הכלי – חשיכה, והנה אשה מרמזת על הכלי, ולכן מבקש אברהם מעבדו, שיביא את האשה, שהיא רבקה דוקא ממקום של עובדי אלילים, ויתרון האור ניכר דוקא מתוך החושך.
(ה-ו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הָעֶבֶד, אוּלַי לֹא-תֹאבֶה הָאִשָּׁה, לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת; הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת-בִּנְךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָצָאתָ מִשָּׁם. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם: הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תָּשִׁיב אֶת-בְּנִי שָׁמָּה.
להוציא אור אלוקות לחוץ לארץ, כלומר לרצונות מזוהמים של אהבה עצמית, זה פשע, אבל להביא את הכלים אל הארץ דקדושה זו מצוה.
(ז) יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת–הוּא, יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי, מִשָּׁם. משמע שהבטחת הארץ והבטחת האשה הם אותם הבטחות, כי שניהם מסמלים את הקרקע התודעתית שבה האדם צריך לשבת, קרקע של קדושה, אשה של קדושה. נשמה אלוקית.
(ח-ט) וְאִם-לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה, לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ–וְנִקִּיתָ, מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת; רַק אֶת-בְּנִי, לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה. את ההבנות שלי אל תחזיר לתודעה של עבודה זרה. וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת-יָדוֹ, תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו; וַיִּשָּׁבַע לוֹ, עַל-הַדָּבָר הַזֶּה. תחת הירך נמצא אבר הברית, היסוד. השבועה נוהגת באבר הרביה של האדם, הוא החפץ שמחזיקים בזמן שנשבעים, כפי שהיום מחזיקים בספר תנ”ך, ובו נשבעים בכדי להראות את חומרת הדבר. הפסוק אומר “חגור חרבך על ירך גיבור, הודך והדרך”, אבר היסוד מדומה גם לחרב משחיתה. דהנה אבר היסוד מרמז על הרצונות היותר עוצמתיים של האדם, ואם האדם כורת משם את העורלה, כלומר את הכוחות המשחיתים של האהבה העצמית, את הכוחות הסוטים המופרעים של התאוותנות שבו, אז נחשב היסוד כחרב שמתהפכת על הס”א, וחותכת אותם לחתיכות.
(י-יא) וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו, עשר ספירות של טומאה, וַיֵּלֶךְ, וְכָל-טוּב אֲדֹנָיו, בְּיָדוֹ; וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אֶל-אֲרַם נַהֲרַיִם–אֶל-עִיר נָחוֹר. וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר, אֶל-בְּאֵר הַמָּיִם, לְעֵת עֶרֶב, לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת.
המצבים הנמוכים של האדם, נקראים שואבות, כי הם שואבים את האור העליון, דהאדם אינו יכול לתקן לבד את עצמו, אלא נזקק להתגלות השי”ת, והבא להטהר מסייעין אותו.
(יב-יד) וַיֹּאמַר–יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם; וַעֲשֵׂה-חֶסֶד, עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה–אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי. פירוש: נערה, כלומר נשמה שתוכל להמשיך אור אלוקי כ”כ גדול, עד שאפילו הבהמות הטמאות שבי תוכלנה לקבל תיקון, זו הנשמה שמתאימה לאורו של יצחק אבינו, שהוא אור החכמה האלוקית, אור הגבורה וההתגברויות.
(טו-יז) וַיְהִי-הוּא, טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן-מִלְכָּה, אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם; וְכַדָּהּ, עַל-שִׁכְמָהּ. וְהַנַּעֲרָה, טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד–, נושאת לאור החכמה האלוקית שנבחן לטובת מראה, כפי שאומר הפסוק “מלך ביופיו תחזינה עיננו”. בְּתוּלָה, וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ; שום כח מכוחות הטומאה לא השתלט עליה. וַתֵּרֶד הָעַיְנָה, וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל. וַיָּרָץ הָעֶבֶד, לִקְרָאתָהּ; וַיֹּאמֶר, הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ. מעט, ולא הרבה, איזהו עשיר השמח בחלקו.
(יח) וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ: כל שתייה רוחנית צריכה להיות במהירות ללא עיכובים. כי בדבר של קדושה, עלולים להיות מעכבים רבים, לכן ישראל נקראים עמא פזיזא, שעושים הכל בפזיזות ובמהירות.
(יט) וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת:
(כ) וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת, יש להבחין בכד שלה, ובשוקת הכללית, יכולת הנשמה הפרטית, מול פאנל הנשמות הכללי, וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו:
(כא) וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהֹוָה דַּרְכּוֹ אִם לֹא:
משתאה – מתפלא לנפלאות השגחת השי”ת. הידיעה עצמה תלויה בהחרשה עצמית, כלומר בנסיון לדומם את המערכת של הרצון לקבל.
