בס”ד
הזר הקרב יומת
לאחר מותו של קרח וכל עדתו, באים ישראל ואומרים: “הן גווענו אבדנו כולנו אבדנו”. ז”א לפי הפשט קיבלו פה פחד; “כל הקרב אל משכן ה’ ימות, האם תמנו לגווע” – ‘שמא הופקרנו למיתה’, אומר רש”י.
“אין אנו יכולין להיות זהירין בכך, כולנו רשאין להכנס לחצר אהל מועד, ואחד שיקריב עצמו יותר מחברו, ויכנס לתוך אהל מועד ימות”. כי אפילו בטעות ימות. את הטענה הזו, לכאורה, הם אומרים על הרקע של מיתתו של קרח וכל עדתו.
כתשובה, “ויאמר ה’ אל אהרון: אתה ובניך ובית אביך תשאו את עון המקדש, ואתה ובניך תשאו את עון כהונתכם”. אומר רש”י: “עליכם אני מטיל עונש הזרים שיחטאו בעסקי הדברים המקודשים המסורים לכם, הוא האהל והארון והשלחן וכלי הקדש. אתם תשבו ותזהירו על כל זר הבא ליגע”. ו“גם את אחיך” – מטה לוי שבט אביך, “הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך, ואתה ובניך אתך לפני אהל העדת, ושמרו משמרתך ומשמרת כל האהל, אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו גם הם גם אתם”. ז”א, אם הם כן יקרבו בגלל רשלנות מצידכם, אז גם הם ימותו וגם אתם תמותו. בקיצור, הכוהנים הם האחראים לכך שלא יפלוש למשכן ה’ שום זר, לא מישראל, וגם הלווים שיעשו רק את המוטל עליהם ולא יקרבו לכלי הקודש.
מצד אחד הלויים יעזרו לכהנים לשמור שלא יכנסו זרים מישראל, ומצד שני גם הלווים עצמם מוגבלים.
“ונלוו עליך ושמרו את משמרת אהל מועד לכל עבדת האהל וזר לא יקרב אליכם, ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח, ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל, ואני הנה לקחתי את אחיכם הלוים מתוך בני ישראל, לכם מתנה נתונים לה’, לעבוד את עבודת אהל מועד”.
ללויים יש את העבודה שלהם, וכבר פרשנו במקומות אחרים ענין ‘הלווים נתונים לכהנים’, שהלווים ששייכים לקו שמאל צריכים להתמתק בקו ימין.
“ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח, ולמבית לפרכת, ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם, והזר הקרב יומת“.
הנקודה מבחינה פנימית כאן היא כזו: משכן ה’ הוא המקום שבו מתגלה שכינתו ית’. משל למה הדבר דומה? לאוצרות יקרים וחשובים מאוד של המלך – ודאי שלא כל אחד יכול להיכנס ולגעת ולמשמש. כך גם ברוחניות; כאשר מדברים על מציאות הבורא ית’ לא כל אחד יכול להיות ניזון מהאור הגדול הזה.
“הזר הקרב יומת”: זר מי שהוא זר לקדושה. הטבע של הרצון לקבל של האדם אסור לו להתקרב בכלל אל הקודש, אסור לו להיות ניזון מאור ה’, ולכן כל זמן שאדם נשלט ע”י הטבע של הרצון לקבל, אז הוא לא יכול להרגיש את מציאות ה’, האור האלוקי לא מתגלה בתוכו. וזאת הסיבה שרוב האנשים שומרי תו”מ, אבל הם לא חיים עם הרגשה של מציאות האלוקות; הרגשה כזאת זוהי הרגשה עליונה, נפלאה, תענוג עצום, וזה נבחן שמכניסים את האדם למשכן ה’. הכוונה, שמציאות ה’ מתגלה בתוך האדם, ואז הוא נבחן שהוא נמצא בתוך המשכן. אך אדם ששקוע בתוך הרצון לקבל שלו, בודאי שלא נותנים לו להיכנס למשכן. זה לא מתאים, זה לא טוב בשבילו ג”כ. זה פגם בכבוד המלך, וזה גם לא טוב בשביל האדם, לכן ממנה הקב”ה את הכהנים.
“ושמרו את משמרת אהל מועד… ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל”: משמעות הדבר, הכהן הוא בחי’ החסד שבאדם, שמשמעותו זה לא רק נתינה בין אדם לחברו, אלא כל אקט של השפעה, כל אקט של ביטול הרצון לקבל הוא נבחן לחסד. למשל, הטבע של הרצון לקבל מוביל את האדם יומם ולילה לחפש עוד ועוד תענוגים, “יש לו מנה רוצה מאתיים, מאתיים רוצה ארבע מאות”, כמו חתול שמסתובב אחרי הזנב שלו כל הזמן, מחפש מחפש. האדם המתוקן בקדושה מבח’ כהן, מבחינת חסד הוא שמח בחלקו, וזה גם בחי’ של חסד. אדם שהוא שמח במה שיש לו, במה שה’ ית’ נתן לו, טוב עם זה, והוא לא מחפש יותר, הוא מודה לה’ ית’ על זה והוא לא רוצה יותר. מה שה’ נתן לו מספיק לו. אדם שהוא מתוקן לגמרי בקדושה הוא אומר, גם מה שה’ נותן לי, זה גם הרבה מעבר למה שמגיע לי, והוא שמח והוא מודה לה’ ית’ על מה שהוא נותן לו.
נמצא, כאשר מתוקנת בתוך האדם מידת החסד, שזו בחי’ הכהן, זה בעצמו שומר שלא יתקרב שום זר, זוהי השמירה שזר, שהוא הרצון לקבל, לא יתקרב אל המשכן. כי בזמן שאדם שמח בחלקו, אז ממילא הוא מונע מהרצון לקבל לנסות להיכנס למשכן, דהיינו, להיות ניזון מדברים יקרים, מאור ה’, מאור האלוקות; ממילא נחסמת הגישה לרצון לקבל ע”י כך.
כשמדברים באופן פיזי – אז הכהנים והלויים אחראים על זה שמי שהוא לא שייך לסגל, השערים סגורים בפניו. כשמדברים ברוחניות – עצם זה שאדם מתוקן בתכונה כזו ששמח בחלקו, ממילא זה לא נותן לרצון לקבל להיכנס ולהיות ניזון מאור ה’, אין לו גישה. בתוך הכלים האלו של השמח בחלקו כן יכול להאיר אור ה’, אבל בתוך הרצון לקבל – לא! נמצא שהרצון לקבל חסום מלהיכנס למשכן – וזאת הנקודה כאן מבחינה פנימית.
אז יש כאן חיובי ושלילי; זה שה’ מצווה את הכהנים לשמור את משמרת הקודש, משמרת המזבח, יש בו חיובי ושלילי:
א. החיובי, שהאדם המתוקן בבחי’ שמח בחלקו, בבחי’ השפעה, הוא כן נמצא במשכן, והוא כן יכול להיזון מאור ה’.
ב. השלילי, שעצם התיקון הזה מונע מהרצון לקבל להגיע למקומות שאסור לו להגיע; הוא לא יכול להגיע להיות ניזון מאור ה’, מאור התורה, הדרך חסומה בפניו.
אם כן, ראוי לכל אחד להשתדל לתקן בתוך עצמו מבחינה פנימית, בחינה כזו של כהן, שעל ידה יכול להרוויח מכל הכיוונים. התורה אח”כ פורסת בפנינו את כל הזכויות של הכהנים: קורבנות וכו’ וכו’.
אדם שמתוקן בבחי’ כהן, יש לו גם את הגישה אל הקודש, וגם כל הצרות הצרורות של הרצון לקבל, אין להם שליטה לשלוט בו, כי אין להם גישה אליו.
