בס”ד
“כי ברך יברכך ה’, בארץ אשר ה’ אלקיך נתן לך נחלה לרשתה. רק אם שמוע תשמע בקול ה’ אלקיך לשמור לעשות את כל המצוה הזאת, אשר אנכי מצוך היום” (דברים טו, ד-ה) .
ארץ ישראל, היינו הרצון להשפיע, ורק שם נמצאת הברכה. דאם אדם יכול להשפיע זוהי הברכה הגדולה ביותר. “המצוה” – היינו מצוות האמונה. “לרשתה” איתא בזוה”ק באותיות דרב המנונא סבא שהאותיות ק’ ר’ ש’ ת’ הן אותיות של הסט”א, אותיות של המלכות, והיינו דהברכה היא שאותן אותיות השייכות למלכות יכנסו לשליטת הקדושה.
“כי ה’ אלקיך ברכך כאשר דיבר לך, והעבטת גוים רבים, ואתה לא תעבוט, ומשלת בגוים רבים, ובך לא ימשלו” (שם ו).
היינו שישראל ילווה לגוי, ולא שהגוי ילווה ליהודי. ע”ד העבודה, היינו שהיהודי לא יינק את הכוח שלו מן הטומאה, היינו שההשפעה שלו תינק מן הטומאה, מן הקבלה, אלא להיפך – שהגוי, שהטומאה, שהקבלה, תינק מן הקדושה, שהוא ענין מקבל ע”מ להשפיע. וכן “ומשלת בגוים רבים, ובך לא ימשלו”, היינו שהקדושה תשלוט על הטומאה ולא להיפך ח”ו.
(סעודת ליל שבת)
(שם ז) “כי יהיה בך אביון מאחד אחיך, באחד שעריך, בארצך אשר ה’ אלקיך נתן לך, לא תאמץ את לבבך, ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו”.
שעריך הוא מלשון שיעור, והיינו שבכדי לעזור לשני, לא צריך שהוא יהיה עני מרוד, בכדי לעזור לו, אלא יש לעזור לכל אחד כפי השיעור, שבו הוא צריך לעזרה.
(בואי כלה שב”ק פרשת בראשית התשע”ד)
(שם יב) “כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה, ועבדך שש שנים, ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך”.
“עבד”, י”ל ע”פ מה שפי’ רבינו בעה”ס בהקדמה לתע”ס, דהוא בחינת שלא לשמה, וקרוי כן – משום שכמו שבמשל העבד הוא העושה את העבודות היותר שפלות עבור הבעל הבית, כן השלא לשמה עושה את העבודה השפלה, שהיא העבודה בבחינת שלא לשמה, עבור האדון שהוא הלשמה. והנה העבודה בבחינת שלא לשמה, היא שייכת לשש שנים, אך בשנה השביעית, שהשביעי הוא בחינת מלכות שמים, שאז האדם זוכה לקבל ע”ע עול מלכות שמים, שהאדם משועבד לה’, אז כבר לא שייכת העבדות, שהיא העבודה דשלא לשמה, כיון שבבחינת מלכות שמים זכה כבר האדם ללשמה.
(שם יג-יד) “וכי תשלחנו חפשי מעמך, לא תשלחנו ריקם. העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה’ אלקיך תתן לו”. כאן כתובה מצוות הענקה, והוא שהאדון מעניק מתנות לעבד.
ובדרך פנימית – היינו לאחר שהאדם זכה לבחינת גדלות, לבחינת לשמה, אזי על האדם להאיר מבחינה זו לבחינת שלא לשמה, והיינו שהאדם יגדיל עד מאד את הבחינת שלא לשמה, כיון שכל מה שזכה האדם לבחינת לשמה, הוא רק ע”י הבחינת שלא לשמה. וכן הפירוש, מה שממשיכה התורה ואומרת: “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויפדך ה’ אלקיך, על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום”. פירש”י – “וזכרת כי עבד היית” – והענקתי ושניתי לך מביזת מצרים וביזת הים, אף אתה הענק ושנה לו, והיינו כדאמרן, דעל האדם להאיר מהגדלות של בחינת לשמה לבחינת שלא לשמה.
(בואי כלה שב”ק פרשת נח שבת ר”ח מר חשון התשע”ד)
“וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויפדך ה’ אלקיך, על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום” (דברים טו, טו).
היינו, מדוע על האדם להעריך ולשבח את המצב של שלא לשמה – משום שעל ידו אפשר לזכות לכל הטוב לבחינת לשמה, כשם שבמצרים זכו בנ”י ע”י השעבוד למצרים, היינו השעבוד לרצון לקבל לבחינת שלא לשמה לכל מילי דמיטב, כן האדם, רק ע”י בחינת שלא לשמה יכול לזכות לכל מילי דמיטב, וע”כ על האדם להעריך ולשבח אף את המצב של שלא לשמה, כיון שהמצב של שלא לשמה מביא תועלת מרובה לאדם.
(שב”ק פרשת לך לך התשע”ד)
(דברים טז, ג-ד) “לא תאכל עליו חמץ. שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים. ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר”.
ההבדל בין חמץ למצה הוא – שהחמץ מתנפח, והמצה לא, וזה מראה על ביטול, שהאדם מבטל עצמו להקב”ה, משא”כ החמץ. ויל”ה: בשלמא מובן הקשר של ענין אכילת מצה לענין היציאה ממצרים, שמורה על ענין של יציאת האדם משליטת הרצון לקבל, ואף המצה מורה על הרצון להשפיע ועל התבטלות לה’. אך מה הקשר בין ענין מצה לענין היציאה בחפזון ממצרים? וי”ל דכל דבר שהוא נגד הטבע של האדם יש לעשותו בחפזון, שהסט”א לא יספיק לעכב את האדם מרצונו. וכפי שמובא בספה”ק שבכדי שהאדם יוכל לרכוש מידה טובה ולשבר את טבעו, עליו לרכוש את מידת הזריזות ביותר.
(שב”ק פרשת ואתחנן התשע”ד)
(דברים טו, טז-יז) “והיה כי יאמר אליך: לא אצא מעמך, כי אהבך ואת ביתך, כי טוב לו עמך”.
היינו, באם אין האדם רוצה לעזוב את המצב של העבדות, שהוא המצב של שלא לשמה, אלא טוב לאדם העבודה הזאת תחת שליטת הרצון לקבל, ורוצה להישאר בה, אזי “ולקחת את המרצע, ונתתה באזנו ובדלת, והיה לך עבד עולם, ואף לאמתך תעשה כן”. אוזן – היינו בחינת הבינה אשר תכונתה היא – תכונת “כי חפץ חסד הוא”, אזי לאדם זה יש לרצוע את אזנו, היינו לעשות לו חור וחיסרון בבחינה זו של חסד, היינו שיש לעשות לאדם זה חסרון לענין החסד, ורק אז יוכל האדם לרצות לצאת מן המצב של שלא לשמה. והיכן רוצעין את אוזנו? אומרת התורה: “בדלת“, יל”ה מה הוא הענין לרצוע את אוזנו דווקא בדלת? י”ל ע”פ מה שפירש רש”י בפרשת משפטים וז”ל – “ר”ש היה דורש מקרא זה כמין חומר (ר”ל קשר צרור מבושם שתולין בצואר לתכשיט): מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב”ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים, כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי (ויקרא כה) “כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם, ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע בפניהם”. (שמות כא, ו), וניתן לבאר את רש”י ע”פ מה שכ’ הזוה”ק על ענין נתינת הדם על שתי המזוזות והמשקוף שהוא ענין ג’ קוין, (בביאור ענין ג’ קוין עיין זוהר חדש בשלח אות י”ד.) והיינו דע”י שהאדם הולך בג’ קוין, ימין שמאל אמצע, השפעה קבלה ומיזוגם, עי”כ זוכה האדם לצאת משליטת מצרים, וזהו ענין הרציעה בדלת.
(שב”ק פרשת לך לך התשע”ד)
(שם יח) “לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך, כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים, וברכך ה’ אלקיך בכל אשר תעשה”.
“עין” היא בחינת חכמה, כפי שהפירוש בתורה על המושג “עיני העדה” הוא “חכמי העדה”, והיינו שאל יקשה לבחינת חכמה של האדם, שהיא הבחינת הרצון לקבל של האדם, שרוצה בתענוג, לשלח את העבד שהוא ענין השלא לשמה, ומדוע? “כי משנה שכר שכיר”, היינו שכל המצב של השלא לשמה הוא רק ענין זמני, עד שהאדם יגיע לבחינת לשמה. “שש שנים” – “שש” הוא כדוגמת ששת ימי המעשה, שאז הוא הזמן של העבודה של האדם להגיע לקדושה, אך זהו רק זמני עד שהאדם יגיע לבחינת לשמה.
(שב”ק פרשת לך לך התשע”ד)
