בס”ד
פרשת אמור פרק כג: התורה מונה כאן את כל המועדים והחגים שיש לישראל:
פסוק כג-כד: וידבר ה’ אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש– זה ראש השנה.
החודש השביעי מצד מנין התורה זה תשרי. באחד לחודש זה יום א’ – יום א’ לתשרי, זכרון תרועה, הכוונה לתרועה שתוקעים בשופר. תרועה – מורה על שבירה, כפי שאומר הפסוק “תרועם בשבט ברזל” (תהלים ב, ט).
כשנכנסת שנה חדשה אז יש ציפיות חדשות והחלטות חדשות. ובכל פעם כשנכנסת שנה חדשה האדם צריך להחליט אנה פניו מועדות.
הדבר היחיד שהיצור האנושי יכול להתגדר בו מעבר לחיים של בהמות וחיות, זה הקירבה לבורא עולם והקשר עם בורא עולם. זה יכול להיעשות רק באמצעות הצמצום של השימוש ברצון לקבל והפיתוח של אהבת האדם והאלוקים, מה שמכונה אצלנו רצון להשפיע.
ענן של שופר ידוע – ‘שפרו מעשיכם’. אבל המושג תרועה הוא מלשון שבירה. שהאדם צריך להחליט שהוא שובר את הרצון לקבל. הוא לא חי חיים של רצון לקבל אלא של רצון להשפיע. וזה צריך להיות ראש השנה.
פסוק כה: כל מלאכת עבודה לא תעשו – אסור לעשות מלאכה.
בכלל בחגים ובמועדים אסור לעשות מלאכה, בגלל שכל חג יש לו הארה אלוקית שמאירה בו, שלמות אלוקית, ממילא לא שייך לעשות אז מלאכה – כי כל מלאכה מורה על חסרון.
ובימים הקדושים הללו, האדם אמור ע”י עבודתו להתחבר עם אור ה’, ואז אדם מרגיש שלמות זו או אחרת, וממילא לא שייך לעשות מלאכה, חוץ מאשר מלאכת אוכל נפש אשר קשורה לסעודות החג, שזה מותר לעשות, כמובן עם הגבלות מסוימות שצריך ללמוד אותן להלכה.
החג השני
פסוקים כו-כז: וידבר ה’ אל משה לאמר: אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפרים הוא: בעשור, בי’ בתשרי, מורה על ספירת המלכות שהיא הספירה העשירית – יום של ניקיון, כפורים מלשון ניקיון.
מקרא קדש יהיה לכם: מקרא זה כמו לקרוא, ‘בוא נקרא לו שיבוא לכאן’. גם כאן הענין של מקרא זה ענין של הזמנה – להזמין את המלך שישכון בתוכנו.
ועניתם את נפשתיכם והקרבתם אשה לה’: צריכים לענות את הנפש. הנפש של האדם זה הרצון לקבל, צריך לענות אותו, לא לתת לו את מה שהוא רוצה, זה רמז לכך שהאדם רוצה להתנקות מהשליטה של הרצון לקבל.
פסוק כח: וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא לכפר עליכם לפני ה’ אלהיכם: לנקות אתכם מכל החטאים, מהעוונות והפשעים שהמוטיב המרכזי שלו הוא הרצון לקבל בצורה זו או אחרת.
פסוק כט: כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה. חייבים להתענות.
פסוק ל: וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה, והאבדתי את הנפש ההוא מקרב עמה.
אסור גם ביום הזה לעשות שום מלאכה, אפילו לא מלאכת אוכל נפש, אפילו לא מלאכה שנוגעת לאכילה, ואין לנו לחשוב שזה בגלל שאסור לנו לאכול, כי הרי לילדים, למשל, מותר לאכול והם צריכים לאכול. ובכל אופן, אסור לנו לבשל ביום הכפורים גם לא עבור ילדים, אלא יום הכפורים הוא מדיני שבת גמורים, וצריך להכין את האוכל מראש; לשים אותו על פלטה גם בשביל ילדים קטנים.
פסוקים לא-לב: כל מלאכה לא תעשו חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם: שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם.
מצד אחד, זה יום חגיגי מאוד, יום של קודש; זה לא דומה לתשעה באב, אע”פ שבשני הימים הללו לא אוכלים, אך תשעה באב זה יום של עצבות, של ציון החורבן: החורבן האישי, והחורבן הלאומי, ההתמקדות במה שלא בסדר. אך יום הכפורים הוא יום ניקיון, הוא יום שמתמקדים בו בניקיון, בחיובי, במה שאנו רוצים להשיג, למטרה שרוצים להגיע, להיות נקיים וזכים, להגיע למעלה ששם חיים חיים של אהבת אלוקים ואדם.
החג השלישי
פסוקים לג- לד: וידבר ה’ אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה’.
סוכה – מורה על אמונה, כידוע; צל – צל של הסכך הוא הענין העיקרי, שהוא מורה על כך שהאדם מקבל על עצמו את ההליכה באמונה במצבים המוצלים ביותר, השחורים, החשוכים, הן בין אדם לחברו והן בין אדם לבורא. ההליכה באמונה ‘לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה’, מורה על מהימנות ויושר: אני לא הולך אחרי השני רק כשזה משתלם לי – אני הולך תמיד בגלל שהוא אדם גדול. וכך גם בענין הבורא.
פסוקים לה-לו: ביום הראשון של סוכות– מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו: שבעת ימים תקריבו אשה לה’ ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם, היום השמיני הוא יום שמחת תורה, והקרבתם אשה לה’ עצרת הוא, כל מלאכת עבודה לא תעשו. ז”א, היום הראשון והיום השמיני שני ימים טובים שאסורה בהם המלאכה, חוץ מאשר מלאכת אוכל נפש, באמצע זה חול המועד וגם שבת.
פסוקים לז-לח: אלה מועדי ה’ אשר תקראו אתם מקראי קדש. מזמינים את הקודש, הכוונה את הקב”ה מזמינים, להקריב אשה לה’, קורבנות, התקרבות לה’, עלה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו: בכל החגים הללו הקרבת הקורבנות מורה על כך שהאדם זובח את הרצון לקבל ורוצה להתקרב לה’, מלבד שבתות ה’ שגם בהם מקריבים ומלבד מתנותיכם ומלבד כל נדריכם ומלבד כל נדבתיכם אשר תתנו לה’, שגם אז אדם מקריב , נודר, נודב:
אלו הם החגים – הקב”ה נתן לנו במהלך השנה ימים קדושים שעל ידם נתקרב אליו, נרגיש את גדלותו, ונרצה לעשות את העבודה המוטלת עלינו כל השנה: לבטל את החשיבות של הרצון לקבל, של האגו שלנו, ולפתח את חשיבות הזולת, אהבת הזולת, האמונה וכו’. (תשע”ב 2)
