בס”ד
מטרם שנכנס בביאור משמעות הברכות והקללות שנסה בלעם לקלל את עם ישראל, צריכים להקדים ולהבין ולהזכיר את הידוע לנו זה מכבר – שהתורה אינה ספר היסטוריה של עם ישראל ואין תפקידה לספר ולתעד לנו את מסעיו, תלאותיו והרפתקאותיו של עמינו מעת ראשית קיומו ועד ביאתו לארץ ישראל – אלא שתפקידה של התורה נעלה הרבה יותר והוא: להורות ולהדריך אותנו איך היא הדרך הנכונה להתחבר ולהדבק ביוצרנו. ואין זה נוגד כמובן את העובדה שהסיפורים שהתורה מספרת לנו הם אמת לאמיתה, אלא שצריכים לחלק וללמוד את התורה הן מן הצד הפשטני והן מן הצד הרוחני, וכלשון רבינו בעה”ס – “תורה דרשות היחיד”, שמשמעותה היא, ללמוד את התורה בגוף אחד, כאשר לדוגמא, התורה מספרת לנו על בלק ובלעם וישראל וכו’, לחפש את התכונות והכוחות האלה אצלנו בתוכנו, ואז לנסות ללמוד ולהבין מהו כל כח, ומה רוצה כל אחד מהכוחות להשיג, ובעיקר איך כל זה מכוון לחבר אותנו עם הבורא.
ישראל, כפי הידוע לנו, היא התכונה באדם שמאופיינת בעיקר ע”י ב’ נקודות:
א. האמונה בבורא ואפ’ שהיא נגד דעתינו ושכלינו.
ב. אהבת הזולת, דאגה לזולת, ובמילה אחת – נתינה.
ומדוע דוקא ב’ הנקודות האלה מייצגות את השם ישראל? מפני שהשם ישראל בא להגדיר את מהות ותכלית העם הנבחר – ישר-אל, פירוש: שכל מעשינו ומהותנו צריכים להיות בחיבור ודביקות עם הבורא ית’, וזוהי בעצם התכלית שמורה לנו התורה בפסוק: “ולדבקה בו”. ודרשו רבותינו: וכי איך אפשר להדבק בו הרי אש אוכלה הוא? אלא הדבק במידותיו – “מה הוא רחום אף אתה רחום” וכו’.
א”כ נמצא, שכאשר אנו מתקנים את מידותינו ומהותנו הטבעית שהיא בעיקר רצון לקבל הנאה ותענוג, הן מצד הגוף – היינו הנאות מוחשיות, והן מצד השכל – היינו הנאות שכליות, והופכים אותם לאמונה שהיא למעשה נגד השכל, וכן השפעה שהיא נגד רצון הגוף, בזה אנו מקיימים בעצם את דברי חז”ל: “מה הוא רחום אף אתה רחום”. פירוש: מה הבורא עיקר תכונתו היא נתינה ולא קבלה, אף אנו כאשר הופכים את טבענו להשפעה אנו משווים צורתנו הרוחנית עם הבורא ויכולים להתחבר עימו.
וזוהי למעשה כל התכלית בקיום התו”מ – להגיע לאותה השוואת הצורה הרוחנית עם הבורא, לטהר מעצמינו את כל סיגי ופסולת האהבה העצמית שלנו, ולהגיע לזכות הנרצית, וזוהי בעצם הנקודה המרכזית המכוונת בהרבה ממדרשי חז”ל המפורסמים בהם מוזכרת הלשון “זכות”. לדוגמא, ע”פ: “וזבחת מבקרך ומצאנך”, שואל רבי: “וכי מה אכפת לו לקב”ה אם שוחט מן הצואר או שוחט מן העורף – הווי אומר לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות”. פירוש: וודאי שקיום המצוות אינו התכלית והמטרה הסופית, וודאי מסתתרת כאן כוונה נוספת ועיקרית והיא – לצרף, היינו לטהר עצמינו כנ”ל מהאהבה העצמית שלנו, ורק בצורה זו נוכל להתחבר עם הבורא.
ומקובלנו מרבותינו שככל שעוסק האדם יותר ויותר בענייני אהבה ונתינה לזולת משווה הוא צורתו עם הבורא, ומתחיל להרגיש בפועל את מציאות השגחת ה’ בעולם, וממש מתחיל לקיים ולפתח יחסים עם הבורא, וככל שמתמיד מתעלה והולך.
ולעומת נקודת ישראל שבנו, ישנם גם את בלק ובלעם. הזוה”ק אומר, שאם מחברים את האותיות האחרונות של בלק ובלעם יוצאת המילה עמלק. ומהו עמלק שבאדם? הסביר מרן בעה”ס שהיא הקליפה שבאדם כנגד האמונה. “מחה תמחה את זכר עמלק” אומר הפסוק, הכוונה היא לרצונות ולדעות שלנו שהם נגד האמונה ונגד הקדושה. האמונה שלנו צריכה להיות במישורים רבים – בין בהשגחת ה’ בבחי’ “הטוב והמיטיב”, והן באמונה ברב, והן באמונה בגדלות החברים, ובהדרכות רבותינו הקדושים וכו’ וכו’. ואין המדובר כאן באיזושהי פילוסופיה הנקראת אמונה, אלא קיום האמונה משמעו – קיום מעשים המצביעים על אמונה בחבר וברב וכו’, לא על מילים בעלמא.
נמצא, שהמחיה של עמלק אינה איזו מלחמה שקרתה לעם ישראל במדבר לפני אלפי שנים, אלא שהמלחמה הזו צריכה להיות בוערת בקרבינו בכל רגע ורגע. באותם הזמנים של ההסתר, שאנו מושפעים מדעות ורצונות הנוגדים את דרך התורה והקדושה, היינו בזמן ההליכה במדבר, תפקידנו אז להתגבר ולנסות למחות את אותם המפריעים, את אותו העמלק.
ואיך אפשר להתגבר על אותם המפריעים? זה כמו שלמדנו בתורה על מלחמת עמלק – כאשר משה הרים ידיו ישראל גבר, וכאשר הוריד ידיו עמלק גבר. א”כ, מה הפירוש בזה שכאשר משה מרים את הידים ישראל גוברים ולהיפך, האם זה איזה עניין של מוראל כזה?! אלא הפירוש – שכאשר משה מרים ידיו למעלה, ומשה הוא בחינת הקשר בינינו להקב”ה, וכתוב ש”ידי משה אמונה”, פירושו שהאמונה היא למעלה בחשיבות אצלינו – אז ישראל גובר, ושאין הידיים מופנות כלפי מעלה אלא הידיים למטה, היינו שבחי’ האמונה היא למטה בחשיבות, ואנו מנסים להשיג ולהבין בשכלינו את ההשגחה העליונה – אז עמלק הוא המנצח במלחמה.
נמצאנו למדים שאת מלחמת ישראל ועמלק אי אפשר לנצח אלא ע”י האמונה, ואעפ”י שהיא נגד השכל. ומקובלנו מרבותינו שאם האדם הולך מעל לדעתו ושכלו ורואים בשמים שהוא מתאמץ בכך, בסופו של דבר הדבר יבוא אל תוך השכל והדעת שלו. שדוקא ע”י ההסתרה וההליכה באמונה בשעת ההסתרה, בסוף נהפך הכל לגילוי, כלשון הפסוק: “מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל” (במדבר כ”ד, ה). אהל – מרמז על הסתר מלשון מאהיל, יעקב – מלשון עקב מרמז על מצב הקטנות של האדם, ודוקא מזה נהיה “משכנותיך ישראל”, היינו שה’ יכול לשכון בתוך האדם ולהאיר בו ולתת לו להרגיש מציאותו בפועל, כמו”ש: “ה’ אלוקיו עימו ותרועת מלך בו” (במדבר כ”ג, כ”א).
ועוד יש להבין: איך זה שהקללות שבלק ובלעם רצו לקלל בהן את עם ישראל נהפכו לברכות? איך זה שבלעם, שכפי שהסברנו הוא שמרמז על הכוחות דאהבה עצמית שבאדם, לבסוף מברך את עם ישראל?
זה ניתן להבין עפ”י מה שדרשו חז”ל: “ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך”, ואמרו: “בשני יצריך – ביצר טוב וביצר הרע”. ופירוש הדברים הוא שהאדם צריך לעבוד את הבורא הן כשעוסק במעשים דהשפעה המכונים טוב, כי גם כאן יש להיזהר שהמעשים יהיו לתועלת ה’, שהרי ישנה גם מציאות שאדם עוסק בהשפעה אולם לתועלת עצמו, כמו”ש בזוהר על אומות העולם “שכל טיבו דעבדין לגרמייהו דעבדין”, כל טיבו אפי’ מעשים דהשפעה. ולכן כנ”ל יש להיזהר שכשעוסק בהשפעה מטרתו תהיה אכן השפעה טהורה לזולתו ולא לעצמו, כמו”ש בתהילים: “רחש ליבי דבר טוב – אומר אני מעשי למלך”. וזהו מישור אחד.
והמישור השני הוא – שעוסק במעשים דקבלת הנאה ותענוג המכונים באופן כללי רע (מפני שאנו אומרים על הרצון לקבל שהוא רע, מפני שמפריד אותנו מהבורא הנקרא טוב). היינו, שבעצם בסופו של דבר, אנו צריכים לשעבד את כל רצונותינו לטובת הבורא, שאפילו כשנקבל הנאה ותענוג יהיה זה מטעם הרצון להשפיע לבורא, וודאי שזוהי מדריגה עצומה וגדולה, שבה עצם כח הרע משתעבד ונכנע תחת הקדושה. וזהו הפירוש שבלעם אמר שאין הוא יכול בעצם לקלל את עם ישראל, אלא הוא חייב לומר את מה שה’ מצווה אותו, דהיינו שנכנע תחת כח הקדושה.
וזהו, גם הקשר הישיר בינינו לבין הצומות של י”ז בתמוז ותשעה באב, שחז”ל קבעו לצום בהם, בכדי לזכור מידי שנה בשנה שחורבן ביהמ”ק החיצוני נובע מחורבן נקודת ישראל הפנימית. וככל שהאדם בונה ומגדיל את נקודת הקדושה שבו בב’ המישורים שהזכרנו, הן באהבה ונתינה לזולת, והן באמונה ברצון ה’ להיטיב לנבראיו בכל מצב ומצב, בזה בעצם נקרב את בניין ביהמ”ק החיצוני. כי יש לדעת שהחיצוניות היא רק פועל יוצא מן הפנימיות ולא להיפך! שכאשר ביהמ”ק החיצוני היה קיים, וודאי הוא שהנקודה הפנימית היהודית של כאו”א מעם ישראל שלטה בו והאירה בו במלוא תוקפה, כמו”ש: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, ומציאות ה’ היתה מורגשת אצלם באופן מוחשי בכל רגע ורגע מחייהם, וככל שהלכה ונחלשה רמת האמונה וההשפעה בעם ישראל, כך במקביל גם בחיצוניות, עד שהגיע בעוונותינו הרבים למצב של חורבן ממשי של הבית. וכמו הקלקול כך גם התיקון – ע”י בניין הנקודה הפנימית כך יבנה בעז”ה הבית החיצוני בב”א.
(מתוך שיחה במעלה אדומים תשנ”ז).
