בסד
(כב) וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא, בזמן ההסתרה שנק’ לילה צריכים להקים את הקב”ה, שתתגלה גדלותו בתודעת האדם. אדם צריך לצייר לעצמו, שהקב”ה סובב כל עלמין, וממלא כל עלמין, ולית אתר פנוי מיניה, וכבודו מלא את כל המציאות כולה.וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק, יבק בגמטריא הוי”ה אלקים, שילוב של דין ורחמים. יעקב בעצמו עובר מדין לרחמים.
מדוע לא כתוב שלקח את המשפחה, מדוע התורה מפרטת? אלא התורה רצ”ל – כאשר צריך להעביר אנשים ממידת הדין למידת הרחמים, כל אדם הוא עולם אחר, ובכל אחד צריך להיות טיפול אחר. א”א להתיחס לכולם בצורה גורפת ואחידה. “חנוך לנער ע”פ דרכו”.
(כג) וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ: רצ”ל שהעביר את כל משפחתו, את כל אברי גופו מדין לרחמים.
(כד) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: כאשר אדם מרגיש שהוא נשאר לבדו, ואינו מרגיש שהשי”ת איתו, אז האישו של הס”א נלחם איתו. אז הס”א מנסה לנתק אותו מהקדושה, מהתורה והמצוות, ומהקשר שלו עם הקב”ה. כאשר האדם נשאר לבדו, אז הוא מרגיש שהוא יעקב, כלומר בחי’ עקב, קטן ונמוך ומסכן.
המאבק נמשך עד עלות השחר. מדוע הבוקר נק’ שחר? הלא שחר הוא שחור, והבוקר הוא מאיר? תשובה: רק כאשר מאיר אור אלוקי באדם, הוא רואה כמה הסביבה שלו שחורה. אם החדר חשוך, לא רואים כמה הוא מלוכלך. והפשטנים מפרשים עלות השחר – שיסתלק שחור הלילה.
(כה) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, הרצון לקבל רואה שאינו יכול לנצח את הקב”ה, ואת האדם הדבוק בקב”ה, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, נוגע במקום הרך, במקום שאינו קשה, ושם הוא פוגע ומשתלט. והזהר מפרש שהגוף עומד על הירכים, הם הבסיס של הגוף, ולכן תפס דוקא שם. כי הגוף נק’ תורה, והבסיס של התורה הוא אמונה למעלה מהדעת, ואם האמונה מתקלקלת, אין מקום לתורה. וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: מאבק לשון אבק, שהנלחמים מעלים אבק, כלומר מטשטשים את הישות של הזולת, ועי”כ מכניעים אותו. כף ירך יעקב, היינו האמונה היושבת על הקטנות דיעקב קיבלה נקע, כלומר יצאה ממקומה.
(כו) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר, אם מאיר הבוקר, ורואים את הכיעור של השחור שבאדם, כבר אין מקום לשליטת הס”א, כי כל השליטה מתקיימת רק ע”י שהרצון לקבל של האדם מראה כמה יפות ונפלאות התאוות והיצרים של האדם, כמה תענוג עצום הן נותנות, אבל כאשר הרע והגיחוך נחשף, אין כבר מקום לשליטת הרצון לקבל. וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי: בשביל מה הקדושה צריכה ברכות מן הטומאה? תשובה: בכדי שהטומאה בעצמה תברך את הקדושה צריך להאיר אור עצום, שמחזיר בתשובה את הרצון לקבל של האדם, ואז הרצון לקבל עצמו מודה – הקדושה מבורכת, אהבת הזולת, האמונה למעלה מהדעת, התורה והמצוות, כל אלו מבורכים ביותר.
(כז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: וכי מלאך אינו יודע את שמו של האדם? אלא שרוצה להרים להנחתה, להכין את הכלי לקבלת האור, בתוך הכלי של הקטנות המכונה יעקב, יאיר שם גדלות ישראל. “מה שמך”, מ”ה בגמטריא אדם, המלאך קובע – אדם הוא ההגדרה שלך, ובזכות מה? ע”י שהולך בדרך יעקב, המראה על נמיכות. על עקביים. אדם שחושב את עצמו לעקב, כי העקב נושא את כל הגוף עליו, כך אדם שמרגיש שהוא הנמוך ביותר בעם ישראל, ויש לו זכות גדולה מאד לשרת כל אחד שירות מתמיד.
(כח) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל:
הפירוש הפשוט – כיון שהתגברת גם על מלאך שנק’ אלהים, וגם על אנשים, דהיינו על עשו, זה מוכיח שאתה גדול, לכן צריך לשנות את שמך לישראל, כי אתה שר וגדול.
“כה תאמר לבית יעקב” – אלו הנשים, תאמר להם אמירה שהיא רכה. יעקב מצב קטנות, בחי’ אשה, בחי’ משפיע עמ”נ להשפיע, “לא יעקב יאמר עוד שמך”, ההגדרה שלך כבר לא יעקב, “כי אם ישראל”, מקבל עמ”נ להשפיע, כי אתה יכול להתגבר גם על כלים דקבלה, הן בבחי’ אלקים, דהיינו מלאך של עשו, שורש רוחני של עשו, והן על עשו עצמו.
(כט) וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר: הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ. וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי? וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם:
בשביל מה יעקב צריך לדעת מה שמו של המלאך? מה זה חשוב? אלא כל שם מורה על השגה, ויעקב רצה להשיג את מדרגתו של עשו, שהיא בחי’ ג”ר דחכמה. וזהו “הגידה” – “ותגיד לבני ישראל” – אלו הזכרים, תגיד להם דברים קשים כגידים, שהוא בחי’ מקבל עמ”נ להשפיע. “למה זה תשאל לשמי”, מלשון שואלים על הגשמים, שהוא העלאת מ”ן ותפילה להשיג את הג”ר דחכמה דעשו. “למה זה תשאל”, “זה” מורה על גילוי האור, “זאת” מורה על אמונה.
(ל) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל, כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי:כי ראיית הג”ר דחכמה, עלולה להביא למיתה, בבחי’ “רשעים בחייהם נקראים מתים”, בדומה למיתת נדב ואביהוא. כי שרו של עשו, כולל ג”ר דחכמה, וראיית אלקים פנים אל פנים, שזו בחינת עשו.
(לא) וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ: “שמש צדקה ומרפא בכנפיה”, “והוא” השי”ת “צולע על ירכו”, נה”י דכלים שלו נפגמו ונתקלקלו. האמונה למעלה מהדעת נהייתה צולעת. וכל זה כאשר עבר את הנסיון העצום של פנואל, כל המאבק עם שרו של עשו היה בענין “פנואל”, כי שרו של עשו משכנע את האדם שדרך הגילוי האלוקי היא הדרך האמיתית, ויעקב נאבק בזה, כי יעקב סובר שדוקא אמונה למעלה מהדעת, היא הדרך האמיתית של עבדות ה’. ובכל זאת שרו של עשו הצליח לגבור במשהו בחשיבות האמונה.
(לב) עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה:
“נשה” לשון פיתוי, וגרירה למקומות לא טובים. חז”ל אומרים “כל האוכל גיד הנשה” כאילו אכל בתשעה באב. וטעם הדבר – היות שתשעה באב מסמל את היצר הרע, בחי’ עשו, שעל ידו נחרבו בתי המקדש, דהיינו בחי’ האמונה למעלה מהדעת והרצון להשפיע נחרבה. גיד הנשה, אף הוא מסמל את עצם הרצון לקבל, המכונה ל”ב האבן, שנמצא בירך, ולכן אסור לאכול אותו, כי הוא בחי’ שרו של עשו, הוא בחי’ טומאה ורשע, שאסור להתעסק איתה.
