בס”ד
המציאות מתעתעת בנו. כמו תשבץ שזקוק לפתרון ולפענוח.
החומר נראה לנו מוצק וקשה, נתבונן במיקרוסקופ ונראה שהוא ברובו אויר, וגם החומר עצמו נמצא בתנועה כל הזמן.
מילוי וחיסרון, לפעמים המילוי הוא חיסרון (“וישמן ישורון ויבעט”), והחיסרון הוא מילוי (אין לנו חיסרון וצורך לתת, הופעת צורך כזה היא מילוי).
גשמיות היא אלוקות (“אתה מחיה את כולם”), ואלוקות היא גשמיות (הופעת האלוקות באדם, מנפחת לו את האגו).
אנו רואים אדם כועס ורוגז, ומתנהג באלימות. הוא נראה אדם חזק. אולם באמת הוא חלש, ומרוב חולשתו הוא מתנהג בצורה כזו.
אדם מתנהג בעדינות ובהתחשבות, הוא נראה אדם חלש, אולם באמת הוא חזק, ומרוב חזקו הוא מרשה לעצמו לנהוג בעדינות ובוותרנות.
מה שאנו רואים בחיצוניות, והאמת הפנימית – הם הפוכים.
יתכן אדם משפיע, וכוונתו לקבל, יתכן אדם מקבל, וכוונתו להשפיע.
דבר זה נובע ממצב הכלים בעולמות: כלי זך דווקא משתמש עם עביות גדולה, כלי עבה מוכרח להשתמש רק עם עביות זכה.
בעלי תשובה מסוגלים להמשיך אור גדול, צדיקים גמורים יכולים להמשיך רק אור קטן.
כל דבר ניזון מן ההפך שלו, יתרון האור ניכר דווקא ע”י החושך, ואפילת החושך ניכרת דווקא ע”י האור.
רעב מוביל לסעודה, וסעודה מובילה לרעב. כי התפשטות האור והסתלקותו המה עושים את הכלי רצוי לתפקידו, ולכן לפי גודל השביעה מהסעודה, כך אח”כ הרעב וההשתוקקות לאוכל.
אדם בעל מחשבות מזוהמות מסוגל לקדושה מפליגה, ואדם בעל מחשבות קדושה, מיועד לזוהמה מפליגה, כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו.
מחשבות כפירה מובילות לאמונה, כי יש לאדם כזה רעב לאמונה, ומחשבות אמונה מובילות לכפירה, כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו.
כל זה נובע מן המהלכים האלוקיים, הוי”ה – מידת הרחמים, אלקים – מידת הדין. הוי”ה הוא האלקים, אלקים הוא הוי”ה. כלומר, יתכנו רחמים שהם דין, ויתכן דין שהוא רחמים.
זכר צריך נקבה, ונקבה צריכה זכר.
נשמה צריכה גוף, וגוף צריך נשמה.
בורא צריך נברא, ונברא צריך בורא.
כל דבר ניזון מן ההפך שלו.
זהו תשבץ החיים, המשימה – פענוח התשבץ.
