בשבוע שעבר דיברנו מכך שה’ברכת שלום’ זצוק”ל מלמדנו שהחברה היא כלי חיוני ליציאה של כל אחד ממצרים הפרטית שלו.
וממשיך ושואל האם כל אחד צריך לגלות את האהבה שיש לו לחברים? או שמספיק שיש לו אהבה בלב?
האם נכון לעסוק באהבת חברים בהצנע לכת? או שבעצם הגילוי של העיסוק שלו באהבת חברים הוא מעורר את לב חבריו (או מעוררת את לב חברותיה במקרה של נשים) לרצות גם לעסוק באהבת חברים?
ועוד מרוויח/ה שעל ידי ההתכללות הזו כל חבר/ה מקבל את הכח הכללי של כל החבורה שמגלה עיסוקה באהבת חברים ומזה יש יותר כח להשפיע ולאהוב, תוספת כח שחסרה אם מסתירים בהצנע לכת.
אם פועלים באהבת חברים בהצנע לכת כמה קשה לדון אחד את השני לכף זכות? כל אחד חושב שהוא היחידי שעושה, ואז אין את הכפלת הכח שנובע מההתכללות בחבורה אמיתית.
ותמיד להזכיר לעצמנו שמטרת החברה היא להפוך את עצמנו מרצון לתועלת עצמנו לרצון להשפיע ולאהוב את הזולת האנושי, ורק משם דרך המדרגה הזו לעלות לאהבת השם, כי אי אפשר לקפוץ הרבה מדרגות בבת אחת.
הפלא זה יקרה רק אם נזכור שאנחנו מתחברים לחברה בשביל להשפיע בלי לקבל, זה “חדר הכושר” של הנשמה להתאמן בו עד שנהפוך צורה להיות דומים יותר לבורא ורק כך נוכל להידבק בשפע האור האינסופי לנצח נצחים.
ניזהר לא לרצות את הקשר עם החברה בשביל לקבל ושיעטפו אותנו, כי זה משאיר אותנו מקבלים, הפוכים מהבורא, ותקועים בעולם הזה.
אם נעסוק בביטול העצמיות שלנו, נשתדל באהבת הזולת זה גורם לכולם להתכלל מהכווונה הזו, ולכל אחד/ת שמצטרף לעבודה זו באמת מכפיל את הכח של כולם להילחם כנגד הטבע הזה שרוצים להפוך.
אם עושים כל זאת בהצנע לכת מקשים את אהבת החברים על הזולת שמתקשה לדון לכף זכות.
לכן כל מי שעוסק באהבת הזולת והשפעה מחזק את כולם אפילו ברצון לנסות להיות כזה גם הוא.
בעזרת השם נעשה ונצליח
