בוקר. תפילת שמונה עשרה - ואחריה מתחילה האינטנסיביות של היום. 3 דקות לפני, מנסה להיזכר מול מי אני עומדת. מנסה לרכז את המחשבה לקלוט משהו מהגדלות האינסופית שהכל בא ממנה והולך אליה. זה חמקמק. מנסה להתמקד בתנועות האנשים ברחוב בתיאום המופלא של האיברים הזזים בתווי הפנים - דומים אבל יחודיים לכל אחד. סוףסוף העיניים נרטבות קצת משהו מתחיל להתרקם. הלב מתרחב. מתחילה שמונה עשרה - מנסה לעלות לתדר גבוה, אמוני. גדלות הבורא. לבקש על העיקר. "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו, באהבה" כשאהיה במצב של אהבה - אז יבוא גואל. "משיב הרוח ומוריד הגשם" תן לי רוחניות. תוריד את חשיבות הגשמיות בעיני. "אתה קדוש" האם אני מאמינה בזה? שאתה מובדל מהרצון לקבל ואין לך דבר מלבד אהבה אלי? "ברך עלינו את השנה הזאת" עזור לי להשתנות. בלעדיך אין לי סיכוי. "ולמלשינים אל תהי תקוה" עזור לי. עזור לי להאמין שאתה טוב ומיטיב ולהפסיק להלשין עליך "על הצדיקים יהמו רחמיך... ושים חלקנו עימהם" למד אותי להצדיק אותך בכל רגע. בכלל לזכור שזה אתה מביא לי כמו שאמרה השבוע אסתר רביבו הנפלאה - כל פעם שפוגש אותנו מצב בו אנו מרגישות רגש שלילי, לדעת שהקב"ה בכבודו ובעצמו, מרים עכשיו "הפקה מיוחדת" - במיוחד בשבילי. שאוכל לזהות איפה אני נמצאת, ומה העבודה שלי כאן. "בשבילי נברא העולם". הגעתי למקום הכי מדויק. פתאום לכל השאלות יש תשובות. הדברים כל כך פשוטים להבנה, לא מסובכים. הכל מתיישב על הלב. והחיבור בין הנשים, המטרה הגבוהה והמדויקת, החוויות שעלו ביננו, השיעורים המדהימים - נותנים כח לעבודה, ליגיעה. תודה אבא יקר שהבאת אותי לכאן.

תלמידה